בראש השנה 2010 התפרסם שיר של אגי משעול, כני לך מוזה, במוסף החג של עיתון הארץ. השם החידתי, שלח אותנו ישר לגוגל. שני דברים מצאנו שם: 1. 'כני לך מוזה' הן המילים הפותחות את האודיסאה בתרגום טשרניחובסקי כמובן. 2. את הטקסט הנהדר הזה של אגי משעול. שעד כמה שזה נוגע לנו, הוא מדבר לגמרי אלכסנדרית, ומנסח יפה כל כך את מה שניסו כמה מהמרואיינים שלנו להביע. תודה לדניאל פלורנטין שאפשר לנו לארח את כל זה פה.

משרד החינוך / מחוז תל אביב / המרכז למחקר ומידע

אגי משעול, נולדה  בטרנסילבניה, רומניה, למשפחה ממוצא הונגרי. גדלה והתחנכה במושבה גדרה. למדה באוניברסיטה העברית בירושלים (מ.א). ב-1968 פרסמה את ספרה הראשון אותו גנזה זמן קצר לאחר צאתו לאור. מתגוררת בכפר מרדכי ומגדלת אפרסקים ואפרסמונים. משעול מרצה לספרות ב"עלמא" – מכללה לתרבות עברית ומשמשת כ"משוררת הבית" באוניברסיטה העברית בעקבות זכייתה בפרס "דוליצקי" (2007). היא מנהלת אומנותית של פסטיבל השירה הבינלאומי "משכנות שאננים" בירושלים ומנחה סדנאות כתיבה באוניברסיטאות ובכיתת השירה של כתב העת "הליקון". אגי משעול היא כלת פרס ראש הממשלה (1995), פרס קוגל (2001) ופרס יהודה עמיחי (2003). אחרי "מבחר וחדשים" (מוסד ביאליק והקבוץ המאוחד) שהוא אוסף מקיף של שיריה, ראו אור "מומנט", "קורים דברים", "ביקור בית", "סידור עבודה" ו"ערה" (הקיבוץ המאוחד).

כדאי לעיין במאגר המלא של פרסומי המרכז למחקר ומידע המופיעים באתר האינטרנט של המחוז:
http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/TelAviv/MarkazMachkarVmayda/baolam.htm
בקשות להצטרפות לרשימת תפוצת המאמרים של המרכז למחקר ומידע יש להפנות ל:florendan@gmail.com

אז מה זה מוזה? / אגי משעול

זוהי שאלה מסתורית המסקרנת גם את הקוראים וגם את הכותבים. האם זאת צפור רבת יופי? שפת אלים חרישית? מלאך? אולי דמון שמסעיר את הדם? מהו הכוח המסתורי שאנחנו יכולים לחוש בו אבל שום פילוסוף אינו יכול להסביר אותו? מיהו אותו שותף סמוי רב עוצמה שבלעדיו דבר לא ימריא, שאם הוא יש, כמו שעגנון כותב: המלבוש מלבוש, ואם הוא אין, אין המלבוש מלבוש.

כמעט ואינני מכירה משוררים שלא כתבו על המוזה ועל גילוייה ושירתם היא הביבליוגרפיה הכי מהימנה שיש לנו.

כולם מסכימים שמדובר בשינוי קיצוני של מצב התודעה, במעין התחברות למצבר רב עוצמה המאפשר ראייה מפתיעה ומפולשת של המציאות ושל השפה, כאילו משהו גדול וחכם מאתנו משתמש בנו כמדיום, בוחר את אלה המסוגלים להרפות, להיפתח, ולאפשר את הזרימה הזאת מבלי לחסום אותה יותר מידי בפסיכיקה האישית שלהם.

 אבל מה שיפה הוא דווקא ההבדלים. עדויות המשוררים על המוזה דומות למשל האינדונזי על ששת העיוורים שרצו להבין מהו פיל. זה שמישש את הבטן אמר שפיל הוא כמו קיר, זה שמישש את הניב אמר שפיל הוא כמו חנית. זה שמישש את הזנב אמר שפיל הוא כמו חבל וזה שמישש את הרגל אמר שפיל הוא כמו גזע עץ. כולם כמובן צדקו חלקית אבל להגדיר מוזה זה כמו לנסות לתפוס פרפר במעופו.

אי אפשר ליזום מוזה. היא באה והולכת מסיבות הידועות רק לה. משורר יכול להתעורר בבוקר, להחליט ש"יום זה יום יולד בו שיר", כמו שפותח טשרניחובסקי את אחד משיריו, להכין קפה ריחני, לחדד עשרה עפרונות, להשמיע את באך או את המיסה קטנה חגיגית של רוסיני, להתיישב ברוב חגיגיות, להדליק סיגריה, אבל אם לא תנוח עליו הרוח – כלום לא יקרה. או שהיא שורה או שנסעה לעיר אחרת. ומצד שני היא יכולה לתקוף אותך בהפתעה בתור לבנק או באמצע בנהיגה.

אפשר אולי להתאמן בה ולפתות אותה. מי שמכיר אותה לאורך שנים יודע את הריקוד העדין בינו לבינה, מכיר דרכים לעורר אותה. יודע שבבואה בשום אופן אסור להתנפל עליה, מקסימום אפשר להושיבה על הברכיים וללטף אותה קצת. כי עודף רצייה מבריח אותה. לפעמים, דווקא כשהיא מרעידה את קצות האצבעות וכל הגוף נרגש מנוכחותה, דווקא אז צריך ממש להעמיד פנים שהיא בכלל איננה, להתעסק בדברים שבשגרה, להתאפק אותה, כי כל התנפלות, או אפילו הפרה קלה של האיזון הדק מבריחה אותה לבלי שוב. היא רוצה בתנאים שלה.

האם היא כוח חיצוני? הקדמונים פנו אל המוזות כדי לעורר אותן בפתיחה לשיריהם, הומרוס מתחיל את האיליאדה ב"שירי לי מוזה על זעמו של אכילס", ואת האודיסיאה  ב"כני לי מוזה, הגבר רב הניסיון שנדד הרבה מאד".. כך הוא מבקש מהמוזה שתעזור לו לספר את ספורו של אודיסיאוס מאז חורבן טרויה ועד שובו לאיתקה, אחרי שאבד את כל חבריו. ואפשר היה לפנות לכל אחת מתשע המוזות, בנותיו של זיאוס השוכנות בהר הליקון, כל אחת ממונה על תחום אחר, אפילו מוזה להיסטוריה. משמן נגזרות גם המילים מוזיאון ומוזיקה.

אבל אולי היא אינה כוח חיצוני, אולי זה משהו בתוכנו, כשרון או תכונה, שכדי לתאר אותו נזקקו לדימוי ה"פוטי", מלאכונים קטנים המרחפים מעל ראשו של היוצר ומטפטפים דיו לקולמוסו? ואם מוזה היא משהו הקיים בתוכי, אז מדוע אין היא עומדת לרשותי תמיד? מדוע כה קשה לי לזמן אותה בכל פעם שאני רוצה לכתוב? ואיזה פירורים אני צריכה לפזר על פני השבילים כדי למצוא אליה את הדרך בחזרה כשהיא נוטשת?

המוזה מציגה עצמה לבחיריה בגיל מאד צעיר, בהתחלה רק כתחושה עמומה: "מגופו של עולם אל אורו ערגתי, דבר מה בל ידעתיו כיין בי המה", כתב ביאליק. בגיל הרך היא נחווית רק כתחושה עמומה, ערגה למשהו, תסיסה לא מוסברת, פישוק מגופו הפיזי של העולם אל הגבוה, האור, הדבר האחר העמום עדיין. בגיל ההתבגרות היא שוב מגיעה ומתחילה להציק, לגרות, בשלב הזה היא כבר סוחר סמים מחופש לפייה, היא יודעת שמי שזכה לחוות אותה בדם, תמיד ירצה לשוב לשם. לא נשכח שכבר יש שפה, כלי ביטוי שכבר מאפשר לכתוב משהו טוב. אחר כך היא זזה לאחור ונותנת להתגעגע, ואז מתחיל ספור האהבה הקשה שנמשך לפעמים חיים שלמים ויש בו כל מה שיש בספור אהבה: תשוקה, תלות, חרדה, נטישה ופיוס. למי שיבחר ב"דרך" הזאת, כלומר יתחייב בנפשו, צפויים מבחנים רבים, פנימיים וחיצוניים.

אבל המוזה לא מתעוררת רק בסביבה של יופי. לורקה הספרדי למשל, הרבה לדבר על ה"דואנדה", כך הוא קרא למוזה מסוג אחר, אפלה, קרובה יותר לטירוף, למאבק, עולה כמו אש מכפות הרגליים כשהיא מרגישה בקרבתם של סכנה או מוות. ה"דואנדה" קשורה בהרס כל מה שידענו עד כה, היא משהו חד פעמי שלעולם לא יחזור על עצמו ופועלת כמו רוח על חול. היא המוזה של הזמרים, של התנועה,של מלחמות השוורים, המוזה של הביצוע.

לורקה מספר על זמרת פלמנקו אחת בפונדק קטן שלמרות ששיחקה בקול הצל שלה המכוסה טחב ויין – נותרו המאזינים בקיפאונם. אז קמה הזמרת, לגמה בבת אחת ספל סאסאליה השורף כמו אש ואחרי שחרכה את מיתרי הקול שלה התחילה לשיר בלי קול, בלי נשימה, בגרון חרוך אבל – עם דואנדה יוקדת. היא קרעה את קולה לגזרים כי ידעה שמאזינים לה אנינים שלא מתעניינים בכלל בצורות אלא בלשד הצורות. היה עליה להתרושש מכל מיומנות ומכל מה שידעה ולרחף על פני תהום, לשיר ממקום שבו היא לא יכולה עוד לסמוך על מיומנות או ביטחון. היה עליה להישאר חשופה כדי שהדואנדה תבוא להיאבק אתה פנים אל פנים וקולה היה סילון של דם.

בתחרות פלמנקו אחת זכתה בפרס זקנה בת 80 שהתמודדה עם נשים יפהפיות. היא זכתה בפרס בזכות הרמת זרועות, זקיפת הראש ורקיעה יחידה על בימת העץ. ולמה? כי באסיפת המלאכים והמוזות שהתכנסו שם סביב הרקדניות היפהפיות דקות גזרה – ניצחה הדואנדה שנאבקה עם המוות.

ביחסים עם המוזה יש יסוד ארוטי. לא סתם פנו המשוררים הגברים אל המוזה בגוף נקבה. כשהחלו נשים לכתוב, אז מתוך אינרציה, המשיכו גם הן לדבר עליה בנקבה, אם כי למעשה להן יש עסק עם מוז. כמו בחוויה המיסטית, גם כאן, מתרחש זיווג: משהו בתוכנו משתוקק, נפתח ומאפשר חדירתו של כוח אחר שהוא לא אנחנו. כל מה שיש ביחסי אהבה, יש ביחסי אהבה עם המוזה. החיזור, חרדת הנטישה, הקנאה והרכושנות: "לבדי אהיה בארצותיך הלך", התלות, הגעגועים, האושר שאין כמותו כשהיא שורה, ואין אשר גדול מזה.

אולי לכן מוזות קרובות כל כך לאהבה. האהבה היא המגה-מצבר של המוזה. צעירים רבים מתחילים לכתוב כשהם מתאהבים בפעם הראשונה. האהבה פועלת אז על המוזה כמו יורה על זרע, בעקר ייסורי האהבה, פחות מזה האושר שבה והאמת היא שמי שמאושר צריך להיות טיפש גמור לבזבז את זמנו על כתיבת שירים.

אלול תשס"ט, ספטמבר 2009

חברוֹת

כְּשֶכֻּלָּם בַּעֲבוֹדָה וְהַדְּבוֹרִים מְזַמְזְמוֹת עַצְמָן
יוֹתֵר וְיוֹתֵר פְּנִימָה לְתוֹךְ הַפֶּרַח,
דַּוְוקָא אָז יוֹרֵד עֲלֵינוּ שֶקֶט
כִּי בַּזֶּה אֲנַחְנוּ טובות, בְּעִקָּר
כְּשֶהַיָּמִים אֲרֻכִּים וְהַתִּקְרָה נְמוּכָה
כְּשֶאַתְּ שָמָה מַיִם
וַאֲנִי עוֹשָה לָךְ סֻלָּם גַּנָּבִים
אֶל הָאוֹר
אַתְּ מְדַבֶּרֶת אָז מִלָּה מִלָּה
כְּמוֹ אַחַת שֶמַּעֲבִירָה אֶפְרוֹחִים
וּמַצְחִיקִים אוֹתָךְ כָּאֵלֶה
שֶמְשוֹחֲחִים עַל נוֹשְאִים.
זֶהוּ שִיר אַהֲבָה וּדְעִי לָךְ
שֶגַּם אִם יִלַּקַּח  מִמֶּנִי מַטֵּה הַקֶּסֶם
שֶל הַמִּלִּים
וְהָיִיתִי כִּנְחוֹשֶת הוֹמָה אוֹ
קֻנְכִיָה חֲרֵבָה רְחוֹקָה מְאֹד מִן הַגֶּשֶם
אָז אִתָּךְ
זֶה לֹא אִכְפַּת לִי.

אווזים

אֶפְּשְטֵיין, הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵמָטִיקָה,
אָהַב לְהוֹצִיא אוֹתִי לַלּוּחַ.
אָמַר שֶהָרֹאש שֶלִּי מַתְאִים רַק לְכּוֹבַע.
אָמַר שֶצִּפּוֹר עִם שֶכֶל כְּמוֹ שֶלִּי
הָיְתָה עָפָה אֲחוֹרָה.
שָלַח אוֹתִי לִרְעוֹת אָוָזִים.
עַכְשָיו, בְּמֶרְחָק שָנִים מִן הַמִּשְפָּט הַזֶּה,
כְּשֶאֲנִי יוֹשֶבֶת תַּחַת הַדֶּקֶל
עִם שְלוֹשֶת הָאֲוָזִים הַיָּפִים שֶלִּי,
אֲנִי חוֹשֶבֶת שֶאוּלָי הִרְחִיק אָז לִרְאוֹת,
הַמּוֹרֶה שֶלִּי למתמטיקה,
וְהַצֶּדֶק הָיָה עִמּוֹ,
כִּי אֵין מָה שֶמְשַמֵּחַ אוֹתִי יוֹתֵר
מֵאֲשֶר לִרְאוֹת אוֹתָם כָּעֵת
עָטִים עַל הַלֶּחֶם הַמְּפוֹרָר,
מְכַּשְכְּשִים בִּזְנָבָם הַשָּמֵחַ,
קוֹפְאִים רֶגַע דּוֹם
מִתַּחַת לִרְסִיסֵי הַמַּיִם
שֶאֲנִי מְתִיזָה עֲלֵיהֶם
מִן הַצִּינוֹר,
זוֹקְפִים אֶת רֹאשָם וְגּוּפָם
נִמְתַּח אָז כְּזוֹכֵר
אֲגָמִים רְחוֹקִים.
מֵאָז מֵת כְּבָר הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵמָטִיקָה
וּמֵתוּ גַם בְּעָיוֹתָיו שֶאַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּיָדִי
לִפְתוֹר.
אֲנִי אוֹהֶבֶת כּוֹבָעִים,
וְתָמִיד בָּעֶרֶב
כְּשֶהַצִּפָּרִים חוֹזְרוֹת אֶל תּוךְ הָעֵץ,
אֲנִי מְחַפֶּשֶת אֶת זֹאת שֶעָפָה אֲחוֹרָה.

המשוררת עונה לשאלות הקהל

לִפְעָמִים (זֶה מַשֶּהוּ אִישִי) אֲנִי כּוֹתֶבֶת בְּעִפָּרוֹן,
מוֹחֶקֶת וְנוֹשֶפֶת עַל פֵּירוּרֵי הַגּוּמִי הַוְּרוּדִים וְאָז
נְמָלָה קְטַנָּה הַמְּטַיֶּלֶת עַל הַשִּיר
עוֹצֶרֶת בָּהֵא שֶל הַמִּלָּה עֹגְמָה
וְהוֹפֶכֶת לְמַפִּיק
וְהַמִּלָּה הַזֹּאת מוֹבִילָה אֶת הַשִּיר כֻּלּוֹ
כְּמוֹ צִפּוֹר בְּחֹוד הַנְּדִידָה עִם
הַמֹּחַ הֶעָתִיק הֶחָדָש שֶלָּהּ –
הֲאִם  נִתַּן עוֹד לִבְטוֹחַ בָּהּ?
וּכְשֶעוֹד שִיר בָּא אֲנִי צְרִיכָה לַחֲשוֹב לָרוֹחַב
דּוּ רֹאשִי כְּמוֹ צָב שֶפַּעַם רָאִיתִי
עִם רֹאש אֶחָד שֶחוֹטֵף לַשֵּנִי
אֶת הַחָסָה מֵהַפֶּה אֲבָל
סְלִיחָה שֶכָּךְ סָטִיתִי
מַשֶּהוּ תָּמִיד נוֹהֶה
וְלִפְעָמִים אֲנִי בּוֹלַעַת מִלִּים כְּאִלּוּ אָכַלְתִּי חוּשְחָש,
לוֹקֵחַ זְמָן
לְהַשְקִיט לַמַּחֲשָבוֹת אֶת הָתּוֹכן,
לְהַקְשִיב רַק לִמְקוֹר הַנְּבִיעָה
וְאָז בַּדּוּמִיָּה לְהַטִּיל אֲנָך.
הֲאִם אֲנִי בְּרוּרָה?

הכל

לס. יזהר

הַחַיִּים הַמִּסְתַחְרְרִים לִפְנוֹת עֶרֶב בְּפִּיסוֹת הַסְּנוּנִית,
הַמּוּשָטִים אֲדֻמִּים מִתּוֹךְ הַפֶּרַח,
הָרוֹבְצִים בַּעֲצַלְתוֹן לִמְלוֹא אָרְכּוֹ שֶל הֶחָתוּל,
נּוֹבְחִים וּמַאֲזִינִים רֶגַע לְעַצְמָם מִתּוֹךְ הַכֶּלֶב,
מְּפַרְפְּרִים בְּבִטְנָהּ הַשְּקוּפָה שֶל הַשְמָמִית,
מִּסְתַּתְרִים בְּמַרְאִית הָעַיִּן שֶל הַצּוּרוֹת הַנִּבְדָּלוֹת
מִתְנוֹעֲעִים בַּחִטָּה אוֹ דוֹמְמִים דְּרוּסִים בִּגְוִיַּת הַגִּירִית
בַּשּוּל הַיְּמָנִי שֶל הַכְּבִיש
הַכֹּל, כֻּלָּם  –
הַמִּתְנַסְחִים וּמִתְפַּרְקִים בְּמוֹחוֹת הַפִילוֹסוֹפִים
מִּתְפַּתְּלִים בְּגוּפָם שֶל צִפְעֵי מַאי
אוֹ נִלְחָשִים מִפִּיו שֶל קַרְפִּיוֹן קַר,
שֶסּוֹדָם מְנַצְנֵץ מֵהַנְדָּסַת קוּרֵי הָעַכָּבִיש,
פּוֹרֵץ לְלֹא הֶרֶף, יָרֹק, מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה
אוֹ נוֹדֵד חֲסַר מָנוֹחַ בְּתוֹךְ גּוּפָן שֶל חֲסִידוֹת
כֻּלָּם –
הָרוֹחֲשִים בַּסְּבָכִים,
הַחוֹנְקִים אֶת הַבָּתִים הַיָּפִים בִּלְפִיתַת קִיסוֹס,
מַהֲבִּילִים אֶל הַחַלּוֹן מִסִּירֵי הַמָּרָק עִם גְּרִיסֵי הַפְּנִינָה,
מֻּפָצִים בְּרֵיחַ הַזֶּרַע שֶל פְּרִיחַת הֶחָרוּב
וְתוֹפְחִים בַּבְּטָנִים וּבְשִירִים שֶאָרְכָּם כְּאֹרֶך סִיגָרִיָה,
הַחַיִּים הַנּוֹשְפִים כָּעֵת בְּמַפּוּחִית הַלֵּב הַקְּטַנָּה
שֶבְּתוֹךְ הֶחָזֶה, הַכֹּל
כֻּלָּם אַתָּה – הֵם.