מאמר // נשימה רועשת של צ'לנים / מאת סלמה קוגסןן*
אחד האספקטים היותר בולטים בהופעת צ'לן מודרני, הוא הנשימה הרועשת. בהקלטות, או באולם הקונצרטים היא נשמעת לפעמים עד לשורות האחרונות של האולם. הנשימה המאומצת של הצ'לן המנסה בכל מאודו לתת את ההופעה הטובה ביותר, יכולה להיות הפרעה משמעותית למאזין, גם אם מדובר בשאיפה קצרה, או התנשמות תוך כדי שימוש בקשת, או התנשפות מתוך מאמץ. האם הנשימה הכבדה הזו אכן הכרחית לביצוע מושלם?
לא מזמן, נתקלתי, בשיטוטי באינטרנט, בהערה משעשעת של מאזין רדיו, בנוגע לצ'לנים ולנשימה שלהם, "אני תמיד מוצא שנגני צ'לו נושמים בצורה רועשת, אפילו בהקלטות! אני תוהה אם זהו אולי סימפטום של העובדה שהם צריכים להתכופף מעל החלק הקדמי של הצ'לו בכדי להשתמש בקשת". הציבור שם לב, אולי יותר ממה שאנחנו חושבים, להרגל, שרבים מאתנו מתעלמים ממנו. כדברי אלכסנדר, פגמים בולטים הרבה יותר מדי, נפוצים בקרב תלמידים ואנשי מקצוע.
הפועל 'לנשום' ('to breath') ולעורר השראה ('to inspire') מגיעים שניהם מהשורש הלטיני inspirare. המשמעויות השונות של הפועל 'inspire' מקושרות לקליטת כוח מחיה, ולהופעת רגשות. זה לא מקרה שהנשימה שלנו מושפעת עמוקות ממצבים רגשיים שונים:
- להשפיע, להדריך, או לעורר על ידי השפעה אלוהית.
- למלא ברגש מרומם ומחייה. מזמורים המעניקים השראה לקהילה; אמן שיוצר בהשראת האימפרסיוניזם.
- לעורר לפעולה, לתת מוטיבציה. מכירות בהשראת האפשרות לבונוס.
- להשפיע או לגעת. העלים הנופלים השרו עליה עצבות.
- למשוך הלאה; להפיק או לעורר. מורה המשרה הערצה וכבוד.
- להיות המקור או הגורם, להביא.
לנשום היטב זה פשוטו כמשמעו, להתמלא בנשימה, לקבל השראה. אנחנו מכניסים ומוצאים חיים באמצעות הנשימה, בדומה לשאר אחינו היונקים. בין לבין, איכות הבריאות שלנו, תפוקת האנרגיה שלנו וכוח החיים החיוני שלנו, נקבעים במידה רבה על ידי היעילות של מנגנון הנשימה שלנו, בלי להמעיט בערך האוכל, השתייה, הפעילות הגופנית והטיפול הרפואי הטוב ביותר. אין צורך מיידי יותר, פיזי ונפשי, מהאוויר הנשאף כראוי, מנוצל, וננשף. הדבר נכון גם כשמדובר בנגינה בצ'לו – האנרגיה שיש לנו לנגינה תלויה בנשימה יעילה.
השאלה המתבקשת כאן היא זו: איך אנחנו יכולים לנוע בלי מאמץ לנשימה? יש לנו כוח שעלינו להתמודד אתו – כוח הכבידה המושך כלפי מטה. איך אפשר ללמוד לשחק מול הכוח הזה, להשתמש בו על פי מה שאלכסנדר כינה – "עיקרון היתרון המכאני". איזה רעיון של "מיקום נכון" יכול להשתוות עם רעיון שיווי המשקל הדינמי, שמאפשר לנו שינויים מרגע לרגע בזמן שאנו מעבירים את המשקל שלנו, ונושמים באופן חופשי בכדי לעשות זאת? העקרונות האמתיים של שיווי משקל הם פשוטים, אך לא קל להוציאם לפועל, מכיוון שלעתים קרובות הם סותרים את ההרגלים שלנו.
'לקחת נשימה'
מה הדבר הראשון שאתה חושב עליו, כשנאמר לך 'לקחת נשימה'? רוב הסיכויים שהתהליך יהיה אוטומטי. אתה מתכונן לשאוף באמצעות סדרה של תנועות בלתי מודעות. בלא מחשבה תיקח אוויר בדרך הטובה ביותר שאתה מכיר, או, במקרה שהתאמנת בתרגילי נשימה עמוקה, יש לך את רוטינת השאיפה והנשיפה על פי הגרסה שלמדת. בכל מקרה, הרעיון שלך הוא להכניס אוויר לגוף ולהוציא אותו שוב. אתה יכול לעשות זאת על ידי הרמה של החזה, דחיפה פנימה של הגב התחתון, הרמת הבטן, משיכה של הצוואר והראש קדימה – הווריאציות רבות, וכולן מזיקות לאורך זמן. סביר להניח שהרעיון, שנשימה היא פעילות של כל הגוף – כל החלקים ביחס לשלם, כולל תשומת הלב שלך, לא עבר במוחך. קרוב לוודאי שלא תחשוב על עצירה בתור הפעולה הראשונה. עצירה על מנת לתת לאוויר שיש לך לצאת בזמן שאתה מחכה לנשימה הבאה.
טכניקת אלכסנדר מציגה גישה שונה בתכלית לנשימה. בעבודה האלכסנדרינית 'השימוש משפיע על התפקוד' ברמה הבסיסית ביותר. עיקרון זה מראה, שהדרך בה אנו משתמשים בעצמנו בכלליות, משפיעה לרוב על תפקוד הנשימה באופן ספציפי. אלכסנדר לא לימד תרגילי נשימה, מתוך אמונה כי השימוש בהם מזיק מהסיבה הבאה: המתרגל של תרגילים כאלו מחפש מטרה מאוד ספציפית, בלא לקחת את התנאים הכלליים בחשבון. "כל התרגילים שכוללים נשימות עמוקות גורמים להחרפה בתיאום, הפגום ממילא, בין מערכות שרירים השונות". אם הצלעות של חלל בית החזה שלנו מוחזקות, ואם קיים מתח בשרירים המקיפים את מבנה, וזה כולל גם את הרגליים, כפות הרגליים, ובעיקר את הישבן!, תרגילי נשימה יטפחו רק עוד מאותו הדבר, מהם יחזקו את המתחים הקיימים כבר. אנרגיה רבה מושקעת בסחיטת האוויר החוצה וגרירתו לתוך הריאות, במאמץ להתגבר על המגבלות.
החופש של בית הבליעה והצלעות
המכניקה של הנשימה מערבת מערכות שרירים הקשורות זו לזו, וכמובן את הריאות, האיבר הזוגי הגדול ובעל האונות בחלל בית-החזה. יריעות דקות של האפיתל (קרום הריאות) מפרידות בין החלק הפנימי של חלל החזה לבין המשטח החיצוני של הריאות. החלל התחתון של בית החזה נוצר על ידי הסרעפת.
כאשר אדם שואף אוויר, מתכווצים השרירים בקיר בית החזה, ובכך מרחיבים את הצלעות, ומרימים אותן מעט כלפי חוץ. תוך כדי כך, נעה הסרעפת כלפי מטה, ומגדילה את חלל החזה. גם שרירי הבטן מעורבים. לחץ אוויר מופחת של הריאות מן הנשיפה הקודמת יוצר ואקום הגורם לאוויר להיכנס לריאות. הרחבת הצלעות והרחבת הגב מפנים מקום לריאות בכדי שיתמלאו באוויר. במהלך ההפוגה, שרירי השאיפה נרפים, ובכך גורמים לגזים לזרום מהריאות, והמעגל חוזר על עצמו.
רצף זה, שהינו בעל חשיבות עליונה, נמצא בסיכון כאשר הנגן קורס על הצ'לו עם כל הכוח והכובד של פלג הגוף העליון, כפי שנפוץ היום. על פי ניסיוני, "חינוך מחדש" צריך להיעשות רחוק מהכלי – אם אנו רוצים שההרגלים המגונים ישתנו. הגירוי של הצ'לו הלוחץ כנגד בית החזה, כפי שהוא נוטה לעשות כאשר דפוס הנשימה פגום, הוא מונע מהנגן להרפות.
אלכסנדר מתאר את הנשימה כפעילות של הגב. הדבר שצריך ללמוד מחדש, הוא דפוס המתח אשר מונע זרימה חופשית של אוויר. רק כאשר הפיקוד הראשוני (כינוי של אלכסנדר עבור קשר הגומלין צוואר-ראש-גב) פועל ללא הפרעה – צוואר ולסת משוחררים, ראש משוחרר מעל עמוד השדרה – מה שמאפשר לעמוד השדרה להתארך ולגב להתרחב, והאגן והירכיים משוחררים ביחס הנכון לעמוד השדרה, תזרום הנשימה בחופשיות, ותספק אנרגיה בשפע ובהתאמה לאנרגיה הדרושה לפעולה.
אלכסנדר והצוואר החופשי
בואו נעיף מבט מדוקדק בכתביו של אלכסנדר על הנשימה. אלכסנדר, שהיה ידוע בשנים המוקדמות שלו בתור 'רופא הנשימה', התחיל את הקריירה שלו בעבודה עם שחקנים בתיקון פגמים של נשימה ודיבור. מהבולטים שבהם היא השאיפה של האוויר ממש לפני שמתחילים לדבר, המרעישה ברחבי התאטרון לא פחות מהנשימה הכבדה והרועשת של הצ'לן באולם הקונצרטים. מהי הנשימה הכבדה הזו? מאיפה היא מגיעה? מקורה בצריכת האוויר המאומצת הנגרמת על ידי מבנים שמתהדקים ונסגרים כשהם צריכים להיות בשחרור ופתיחה, בראש ובראשונה מבנה הצוואר, כפי שאלכסנדר גילה כאשר פתר את הבעיה שלו בהקשר זה.
מתוך תצפיותיו הראשוניות על עצמו, בעת שהכין את עצמו לדיבור, הוא גילה שלושה הרגלים מובחנים – משיכת הראש אחורה ולמטה, כיווץ הגרון והתנשפות מאומצת. הוא שאל את עצמו איזה הרגל גרם לאיזה הרגל. רק על ידי ניסויים סבלניים הגיע למסקנה שמשיכת הראש למטה היא זו שהתחילה את המתח בצוואר, ויצרה את הבעיה של הלוע והנשימה המאומצת.
לנו הצ'לנים יש את תנוחת הישיבה הנוחה ביותר בקרב נגני כלי המיתר, בייחוד בהשוואה לכנרים. ובכל זאת אנחנו מצליחים לעקם ולעוות את הצוואר והראש שלנו, דוחפים אותם קדימה או מושכים אותם אחורה, מה שגורם למעבר האוויר להיות מעוות בתוצאה של הידוק או קריסה של כל אזור בית החזה.
על כן ההרגל הראשון המפריע באופן ישיר לנשימה, הוא המתח בצוואר. אתה יכול לכווץ את שרירי הצוואר ולחוות את התוצאה מידית ובאופן שלא שנוי במחלוקת. נשימה קלה הופכת לבלתי אפשרית. ככל שהמתח גדול יותר, גדולה יותר ההפרעה לנשימה החופשית. חלקים אחרים בגוף יאלצו לעבוד יתר על המידה בכדי לחפות על חוסר החופש בחזה ובצלעות הנגרם ממשקל הראש המכביד על עמוד השדרה.
מדוע אנו מכווצים את הצוואר? ייתכן שזו שאלה רטורית, אבל העובדה היא שהצוואר הוא אזור רגיש של הגוף, המלא בצמתי עצבים ושרירים הקשורים לתגובת הפחד שלנו. כאשר אנו מפחדים, אנו מכווצים את הצוואר באופן רפלקסיבי, ועוצרים את הנשימה – מה שנקרא 'רפלקס הבהלה'. אנו נאחזים בעצמנו – ולא כמטפורה. יש לכך סיבה נוספת, הרעיון הלא ברור שיותר מאמץ מניב תוצאה טובה יותר. האינטנסיביות והנחישות של התלמיד המערבי הממוצע יכולים להיות מפחידים. המתח שנוצר על ידי הרצון להצליח מעלה את האמירה המפורסמת של אלכסנדר 'הכוונות שלנו הן אלה שיוצרות את המתח שלנו'.
ייתכן שההרגל האומלל הזה נוצר בלמידה המוקדמת שלנו, בעודנו מגששים את הכלי הלא מוכר ומנסים לנגן. או שאנו מחקים את המורים שלנו וההרגלים הלא פרודוקטיביים שלהם. אולי אין התאמה לכלי, או שהמתח התגנב כאשר הרפרטואר הפך לקשה יותר. ישנן מאות סיבות, אבל מתחת לכולן מסתתרת העובדה שאנו לא מודעים למה שאנו עושים, כלומר לאופן בו אנחנו מפריעים לנשימה. נשימה מופחתת היא המחיר שאנו משלמים לחוסר המודעות להרגלי המתח שלנו. ללמוד להרפות את הצוואר זה תהליך ארוך של ויתור על הרעיונות שלנו של מה כדאי, צריך ורצוי לעשות. הגמול מגיע מעצמו, נשימה אחר נשימה.
עיקרון היתרון המכני.
"אם אתה מנסה לתקן את טעויות נשימה של תלמיד, הדבר הראשון לומר לו זה לא לנשום, פשוט בגלל שהקונספציה שלו על נשימה היא שאיפת אוויר פנימה – זהו הרגל של שנים. לכן, תגיד לו לא לנשום, אבל תאפשר לו להשיג את היתרונות המכניים שנותנים סיכוי ללחץ האטמוספרי – כלומר שחרור של חלקים מסוימים, כיווץ שרירים בחלקים אחרים, ותן הוראה לאפשר לראש להוביל לפנים ולמעלה בכדי לאפשר לעמוד השדרה להיות במצב טבעי יותר. לאחר מכן הוא ינשום טוב ככל שמאפשרים התנאים, וככל שתנאים ישתפרו כך גם תשתפר הנשימה שלו".
למה מתכוון אלכסנדר ביתרון מכני? אחת התגליות הגדולות שלו הייתה העיקרון השולט בתנועה מאוזנת – תנועה אנטגוניסטית. המשקל של הראש שהוא מאוזן על עמוד השדרה בניגודיות לגב שנשאר מאחור, המותניים כנגד הברכיים המובילות קדימה בחלל כשאנו זזים. כפות הרגליים נושאות את משקל הגוף, העקבים שמקורקעים היטב, בניגודיות לזרימת האנרגיה למעלה לאורך עמוד השדרה. בדומה לשורשים של עץ הצומחים למטה אל תוך האדמה בזמן שהצמרת גדלה למעלה אל השמים, אנו שומרים על האיזון שלנו באמצעות עקרון זה של ניגודיות, במנוחה, ובזמן תנועה.
עקרון שמירת האיזון מקדם נשימה טובה, בכך שהוא נותן ללחץ האטמוספרי לאפשר לנשימה להיכנס ולצאת ללא מאמץ . ראיתי אומנים גדולים מהעבר (שהיה להם שימוש מעולה) מוציאים קולות רועמים ללא התנשפויות והתנשמויות על הבמה. אבל זה נדיר למצוא דוגמאות כאלה של קלות בביצוע, באולמות הקונצרטים של ימינו.
האגן והנשימה
בסיס עמוד השדרה מצוי באגן. המותניים, עצמות הישיבה והאגן שומרים על יציבות באמצעות קבוצות שרירים המאפשרות לנו לנוע קדימה ואחורה ומצד לצד ללא מתח מיותר. הבעיה מתחילה בכך שצ'לנים לא מודעים לקשר שבין השימוש במותניים לנשימה. למה? מכיוון שיש קשר בין המותניים לסרעפת דרך שריר המותניים הגדול (psoas), קבוצת שרירים המשפיעה על תנועת הסרעפת דרך החיבור שלהם לקיר העליון של חלל הסרעפת. כאשר המותניים מכווצות מדי, הסרעפת לא יכולה לעלות ולרדת בחופשיות, מה שפוגע באפקטיביות של תהליך הנשימה.
הזרועות והנשימה
לדפוסי נשימה פגומים ישנה השפעה מכרעת על השימוש בזרועות. שאיפה באמצעות הרמה של החלק הקדמי של החזה מכווץ את הגב ואת מה שאלכסנדר קורה "השרירים הנושאים", אותם השרירים הדרושים בכדי לשאת ולהזיז את הגוף בחופשיות. הנשימה ככוח מחייה גורם לזרועות ולאצבעות להיות קלות ומהירות לשליפה. ניתן להגדיל את הטווח ללא מאמץ נוסף, והקואורדינציה בין הידיים משתפרת.
להיות 'מונשם'
אחד מפתגמיו של אלכסנדר, "סוף סוף אני רואה שאם אני לא נושם, אני נושם …" בלבל אותי כשהייתי סטודנטית בקורס למורים, כמו קואן זן, גם כאן נדרשת השעיה של האמונה על מנת שהתשובה תעלה מעצמה. כשלבסוף חוויתי את הוויתור על הנשימה, הבנתי את המשמעות העמוקה של דבריו. תחילתו של מחזור הנשימה אינה שאיפה, אלא להרפות, בדיוק ההפך מהתפיסה שלי. להיות בשקט ולאפשר לנשימה להיכנס נוגד את התחושה הרגילה של רצון לקחת נשימה. תחושת הרוגע והסדר שמנגנון נשימה יעיל מספק היא מעבר לכל תיאור. המוח והגוף מקבלים את המזון על ידי האוויר ומתעוררת תחושה הרמונית של שלמות, תחושה שיש מה שצריך כדי לעשות את העבודה ולשחק במשחק החיים.
אני רוצה לסיים במשפטו של אלכסנדר מתוך מסתו משנת 1907 שכותרתה "התאוריה והפרקטיקה של שיטה חדשה, חינוך מחדש של הנשימה": "מכיוון שמנגנון הנשימה נשלט בדרך כלל באופן לא מודע, יש צורך לצעוד בדרך של שליטה מודעת, על מנת להחזיר את מלוא יעילות בשימוש בו. עד שהתנאים הטבעיים, הנורמליים חוזרים, כפי שהיו במקור מלכתחילה"
ללמוד מחדש את מה שהוא טבעי לוקח זמן ודורש סבלנות, אבל שכרו של המתמיד בצדו, כי הצורך הבסיסי ביותר שלו כמוזיקאי מתמלא – יש לו "דלק" להמשך היצירה. זהו, ללא ספק, הדבר הבולט ביותר בעשיית המוזיקה. לנגן שנושם היטב יש האפשרות ללכוד את המאזין בתוך היופי של המוזיקה, לעורר 'השראה' בהופעה.
***
*סלמה גוגסן היא פרופסור לצ'לו, חברת סגל בבית הספר גילדהול למוסיקה ודרמה בלונדון, ומורה לטכניקת אלכסנדר. היא מחזיקה בשלושה תארים הכוללים דוקטורט לאמנויות הנגינה מבית הספר ג'וליארד ובפרס ראשון מהקונסרבטוריום למוזיקה בג'נבה. היא עובדת עם נגנים וזמרים ומשלבת את טכניקת אלכסנדר בשיעורי הצ'לו שהיא מלמדת.
תרגום: אבי לוי