CHAIR

 

כיסא

תיאור מקרה // יום אחד, אחרי שיעור שהיה לכאורה דומה לשיעור הקודם, ולזה שלפניו, שָאלה תלמידתו מזה כשנתיים של אורי בר זאב שֶאלה. המחשבה שחלפה בראשו הייתה: "זו שאלה זו שגם אני שואל את עצמי מעת לעת, וביום שבו לא תהיה לי תשובה מספקת עליה, אפסיק מין הסתם לעסוק בטכניקה".
אנחנו מביאים אירוע זה כהזמנה להרחבה בנושא.

היא שאלה: "אחרי שנתיים של עבודה, מה יש לך ולטכניקה לתת לי עוד?"

תמר(1) היא אשת קריירה בעלת מקצוע תובעני הדורש ידע רב ומאמצים פיזיים ונפשיים גבוהים. היא הגיעה אלי בגלל כאבי גב חזקים שהיו אירוע קיצוני על רקע של כאבי גב מתמשכים. בהמשך גם הבנתי שלמתח הנפשי והמאמץ הפיזי הכרוכים בעבודתה יש תרומה ניכרת לחומרת הבעיה.

לאחר כשלושה חודשים של עבודה אינטנסיבית חל שיפור ניכר במצבה. הכאבים נעלמו כמעט לגמרי. לאור ההטבה ביקשתי לברר עמה מה הסיבה שהיא ממשיכה לבוא לשיעורים ותשובתה הצליחה להפתיע אותי: "המורה שלי לפתוח קול לא מרשה לי להפסיק. לדבריה, חל שיפור גדול באיכות השירה שלי בעקבות השיעורים אצלך".

כאן המקום להסביר, שבנוסף למקצועה התובעני וקריירה אקדמאית במקביל, תמר היא גם זמרת מחוננת המשתתפת בהרכב ג'ז משובח (אני יכול להעיד מניסיוני האישי).

אורח חייה של תמר הוא אבטיפוס של 'רודף מטרות'(2) קלסי, כל הישג או שיא מזמינים את השאלה – ומה הלאה? אין זה פלא איפוא שיום אחד הגיע גם תורי – תורה של הטכניקה, לענות על השאלה – למה יש לי עוד לצפות? מה עוד תשפר לי? מה עוד תחדש?

עניתי מהבטן מה שעניתי ללא אינהיבישן(3) ראוי. לאחר מכן, במשך שבוע, המשכתי להתבשל בשאלה, ובסופו של דבר כתבתי לה את המכתב הבא. בהמשך שלחתי אותו גם למורי וידידי הטוב יהודה קופרמן, ואני מצרף את תשובתו היפיפייה בהמשך.

להערכתי הנושא טרם מוצה ויש אולי עוד תשובות טובות מאלו. אשמח לקוראן.

 

להלן מכתב תשובתי לתמר:

לתמר היקרה שלום,

השאלה ששאלת אותי אינה מרפה ממני: אחרי שנתיים של עבודה, למה יש לך עוד לצפות?

שתי תשובות עולות בראשי ואני מבקש לחלוק אותן עימך. אינני בטוח שהן שונות במהותן זו מזו, אולי רק מנוסחות אחרת. אולי גם אינני עונה רק לך, אלא גם לעצמי – למה יש לי עוד לצפות מהטכניקה.

אתחיל בתשובה שנראית בעיני בשלב זה החשובה ביותר. את לא באה לשיעורים על מנת להיפגש איתי אלא עם עצמך. אני הוא הכלי שבאמצעותו מפגישה אותך הטכניקה עם עצמך. אותו הדבר קורה גם לי כשאני עובד איתך – אני נפגש בעזרתך עם עצמי. עם הרגלי העבר של השימוש הלקוי בגופי, עם רדיפת המטרות שלנו, עם האחיזות, ההתכווצויות והקריסות, עם המאמץ העודף ועם הצורך לעשות.

התשובה השנייה מתייחסת למילה 'עוד'. כשאת שואלת למה יש 'עוד' לצפות, המוח שלי חושב מיד על 'יותר'. כל "תרגיל" חדש שאני מביא לשיעורים שלנו הוא ביטוי לצורך שלי להצדיק את המפגש ולאשש את תרומתי – תרומתה של הטכניקה למאמץ שאת משקיעה בלבוא לשיעורים. בשני המקרים – גם כשאני עושה 'יותר' וגם כשאני מתאמץ 'להשתדל פחות' – אני מאתגר את עצמי בניסיון לחלוק עמך את הנכסים שצברתי בשנים בהן למדתי ולימדתי את הטכניקה.

כפי שכבר הגבתי לשאלתך מיידית, התשובה היא דווקא במילה 'פחות'. אני משתדל ומנסה להגיע למצב בו את ואני לא עומדים בדרכו של הדבר (של 'זה') לקרות. המעבר בין המחשבה לבצע משהו, לבין ביצועו בפועל, כרוך בהתגייסות של הגוף כמערכת משאבים פיזיים ונפשיים.

השאיפה שלי היא לאפשר לך לזהות את הרגע הקריטי בו כל המוסיף גורע. הוא קורה בדרך כלל הרבה לפני שאנחנו חושבים שהתאמצנו 'מספיק' על מנת שהדבר יקרה. ההבחנה ברגע הקריטי הולכת ומשתפרת ככל שנחלוף על פניו יותר פעמים, השאיפה להביא אותך למסקנה ש"פחות זה יותר" איננה רק קלישאה של מורי הטכניקה אלא אופן שימוש נכון בגופנו.

תוך כדי כך אנחנו מלמדים את עצמנו לתפעל את גופנו באופן שעשוי לשפר את השימוש שאנו עושים בו ולחסוך לנו כמה מצוקות וכאבים שהיו בדרך כלל הסיבה בגללה פנינו לעזרת טכניקה מלכתחילה.

כאן אנחנו מגיעים לשאלה האם יש ללימודי הטכניקה תחנה סופית? תלוי את מי שואלים.
יש האומרים 'שהטוב יותר' הוא האויב הגדול של 'הטוב מספיק', ויש אומרים 'שהדרך' חשובה 'מהיעד' אליו לעולם לא נגיע.
אני מניח שזה עניין של סדר עדיפויות.

אשמח לשמוע התייחסותך.

שלך – אורי

 

***

1. שם בדוי
2. "רודף מטרות" הוא השם העברי שניתן למושג רווח בטכניקת אלכסנדר "END GAINER" – מי שמתמקד בהשגת המטרה על חשבון האמצעים והמחיר הכרוכים בהשגתה.
3. INHIBITION – מושג הרווח בלימוד הטכניקה ומתייחס להתעכבות, ההשתהות, העצירה לרגע לצורך התארגנות וגיוס האמצעים הנדרשים.

***

כאמור, שלחתי את המכתב גם למורי וידידי הטוב יהודה קופרמן,
ואני מצרף כאן תשובתו.

שלום אורי,

בין הסיבות הרבות שבהן אני, רב הניסיון, משחר לפתחכם – המתדפקים על סודות פלאי הטכניקה(1) – שוכנת הסיבה העיקרית.

רציתי לפרוט אותה ולדון בה בהמשך, אלא שהיא מתגלה בחלקה כבר בשורה וחצי שמעל. אתכם, אני חווה את עיקרון המסגרת הלא כתוב, שבשדהו שתולים כל תתי העקרונות המוכרים. אתכם אני חווה את היחד שבו כולנו מורים וכולנו תלמידים, והידע והניסיון המועט והעודף, הופך לרכוש המשותף.

כאשר העקרונות האלה מנסים להישתל בשדה אחר שאין בו שמים המורידים את ברכתם מעל ומתחת, נאלצים המורה והתלמיד להשתמש באמצעים שההבדל היחידי בינם לבין שאר "השיטות" הוא בשם, בידע האנטומי, בסוג התרגילים המועברים בצוותא וביחידות, ובמלל מביך בשעה שהידיים משנות את מסריו.

אי עשייה – כשמה כן היא! זו לא עשיית מעט – זו ידיעת מקומנו, הכוחות הפועלים עלינו וההכרה בהיותנו מחוברים להשפעתם. ומשום שהחיים הם תנועה על כל אופניה, תנועה שדורשת את יוזמתנו הפעילה. אנחנו זקוקים ללמוד את אמנות אי העשייה והחיבור בחיינו הזורמים. השילוב בין עצמאות החלטותינו והיותנו אדונים לעצמנו לבין היותנו נפעלים, הוא אמנות האמונה שאותה אנחנו מנסים ללמד.

אני מתרפק על האמונה הזאת, שלא מנפחת את האגו בתחומי הגוף המתארך ומתרחב, כי אם מפוררת ומפזרת אותו במרחב. שם היא מתערבבת בשל אחרים ומזדקקת. קיימת כמובן אפשרות סבירה שתלמיד מגיע לסוד כוחו של הכיוון, והוא נהנה מהדיאלוג שבינו לבין הטבע, וגם התגבר על סבלו הגופני לאחר שנה של נאמנות למורה ולשיעורים. הוא קנה ושילם את המחיר והסחורה היא שלו. הוא יכול מעתה להשתמש בידע שרכש במיטב זמנו וכספו ומדוע הוא צריך להמשיך?

על אף כמעט חמישים שנה בטכניקה, והיכולת שלי להתכוון בכוחות עצמי, לעולם לא אוכל להרגיש את עוצמת החוויה, הבהירות, ההבנה והתחזקות האמונה באדם, לזו שאני חווה מנגיעת ידו חפת הפשע של תלמיד מתחיל, ובוודאי של מורה הנוגע  מאותו סולם ערכים.  נדמה לי אורי, שהצלחת לטעת באותה תלמידה את היסודות המספקים. עכשיו אפשר לבנות עליהם את הלא מספקים, אבל המרתקים והמבטיחים.

הערפל המסוים בשלב המתקדם של הלימוד, שממנו עשויות להופיע שאלות של מה עוד, ושאלות על גבולות השפעתה של הטכניקה, מתפוגג ברגע שיד מורה מתחברת אל הצוואר כשמיים ויוצרת מפגש כל כך מענג שהוא מעל ומעבר לגוף. זה השלב שבו תרומת התלמיד שהייתה עד כה עקיפה הופכת לישירה ומודעת, ושיעור הוא מעתה נגינה בצוותא שבה רואים את הקולות.

יהודה קופרמן

 

***

1. יהודה נפגש מזומנות עמי ועם עוד מספר מורים לקבוצת עבודה משותפת.