ראיון // אלי חפץ שימש נגן קלרינט ראשון בתזמורת הקמרית הישראלית מאז היווסדה בשנת 1966 ועד פרישתו ב-2006. כסולן ניגן תחת שרביטם של גארי ברתיני, ג'ון נלסון, אליהו ענבל, סרג'יו קומיסיונה, קז'ישטוף פנדרצקי ואחרים. הוא ניגן והופיע בארץ ובעולם בהרכבים שונים, הוציא 16 דיסקים, לימד קלרינט באקדמיות למוזיקה – ומורה לטכניקת אלכסנדר למוזיקאים.
אין פלא, אם כן, שאדם עם ניסיון מקצועי עשיר שכזה כמוזיקאי יגבש דעות מעוררות מחשבה על טשטוש הגבולות שקורה לעתים בין הוראת טכניקת אלכסנדר להוראת מוזיקה.
"מי שרוצה לעבוד עם מוזיקאים, לדעתי, רצוי שיהא מוזיקאי".
למה?
"כי זו נקודת מוצא טובה. למוזיקאים יש הרגלים ספציפיים וראש מסוג שונה לגמרי. כלומר, מורה לטכניקת אלכסנדר יכול לעבוד באופן הקלאסי, על הרגלי תנועה, או לעבוד עם תלמיד וכלי, וזה יהיה בהחלט שווה ובעל ערך, אבל זה לא יהיה באותה רמה כמו בעבודה עם מוזיקאי מקצועי. זה ברור למי שיודע.
"אתמול למשל נתתי שיעור לבחור צעיר, נגן קרן. הדרך שהוא עשה מיום שהגיע אלי לפני כשנתיים ועד למה שעשה אתמול בשיעור מרגשת בצורה בלתי רגילה. הוא בא עם תקיעות, תפיסות, אחזקה, כל הדברים הרגילים, בחיים – בנגינה בקרן. כלומר, כשרצה להגיד משהו, כשהשתדל לבטא את עצמו מילולית, או בנגינה, בצליל, הוא תקע את כל הגוף ואת כל המיינד, וניגן כך עם צלילים תקועים.
"התפקיד שלי להראות לו, להסב את תשומת לבו לתקיעות, לכך שבזמן שהוא צריך לנגן פראזה מוזיקלית או מילולית, הוא תקוע בגוף ובנשמה ובכלי ובפראזה. איך אני מסביר לו מה זאת זרימה? זה משהו שכולם מכירים – הזרימה של הצליל, אני מתכוון. אני יכול להדגים לו – זה צליל של אונייה, וזה צליל של ילד קטן, שהוא צליל זורם. מי שאינו מוזיקאי סביר שבכלל לא ישמע את ההבדל. זו בדיוק הנקודה – מי שעובד עם מוזיקאים צריך להיות מוזיקאי, נקודה. אני בטוח שיקומו עלי אנשים שיגידו, מה פתאום! אנחנו עובדים עם מוזיקאים ויש שיפורים פנטסטיים. זה נכון. יש שיפורים עצומים. אבל אני נכנס ליוטיוב ורואה שזה לא זה".
אלי חפץ עם נטע – כנרת צעירה.
מדוע?
"הדבר הראשון במעלה הוא הכרת הניוטרל. הכרת התקיעות והאפשרות לנטרלה היא תנאי ראשוני בדרך לאיזון הגוף. אופן החיבור ביני לבין משהו שאני מחזיק או משתמש בו, לא משנה מה. למשל, להגיש את המזלג לפה או להגיש אותי למזלג. האם לעשות את כל הדרך למזלג? או למשל החזקת העט: בשביל דיוק הכתיבה תוקעים את הצוואר ומצמצמים את העיניים ומהדקים את הפה. או שמעבירים את תשומת הלב לצוואר ולחופש במפרק האטלס. כך גם החיבור של נגן לכלי, הנגן צריך להביא את הכלי אליו ולא לדאוג להגיע אל הכלי.
"טכניקת אלכסנדר בזמן נגינה היא כלי מצוין להגיע לאותו מצב של ניוטרל, שמאפשר הפקת צליל מאוד ראשוני מתוך זרימה פשוטה, דהיינו, להניח לצליל לנבוע ללא כל מאמץ – לתת לחץ לעוף מעצמו – כך כתוב ב'זן באמנות הקשת'. או במלותיו של אלכסנדר: נימנע מפעולה ישירה להשגת מטרה, ונתמקד באמצעים שבעזרתם נוכל להשיג את המטרה.
"זה דומה מאוד לאופן שבו לומדים את הטכניקה. כל מי שלמד אצל מקדונלד בוודאי זוכר איך היה אומר, no, no, no, כשהמורים לעתיד רק היו מתחילים בשליחת הידיים לעבר התלמיד. כלומר, התקיעות במהלך ההגשה, הרצון העז 'לעשות משהו טוב' לתלמיד, הוא הדבר הלא נכון בעליל.
"כמורה לטכניקת אלכסנדר וכנגן, ההשהיה לפני הפעולה היא הדבר הקשה מכל, בגלל הפיתוי וההרגל הקיימים ברצון העז בהשגת המטרה. בלימודי הוראת הטכניקה היה עלינו, בין היתר, להגיש את גב כף היד לעבר הראש, כי באופן הזה, הרצון ההישגי לא בא לידי ביטוי, כי האצבעות למעשה לא בפעולה. פחות end-gaining.
"ולגבי הקשר לקלרינט, התאמנתי רבות בהגשת אגודל במקום פייה לפה, תוך כדי הנחיות וכיוונים: צוואר חופשי, ראש לפנים ולמעלה, בתנועה של תינוק, כמו מוצץ, בודק שלא משתנה כלום בעורף, שהרי זה לא כלי, לא ייצא מזה צליל. ליצור צליל זה ה-end-gaining בהתגלמותו. לא רק ליצור צליל, ליצור צליל יפה, ואחר-כך צליל יפה בטיימינג, ואתה יושב בתזמורת, והמנצח עושה סימן, וצריך להיכנס לסולו. הכי end-gaining.
"בחיפושי אחר דרכים להגיע למצב של ניוטרל אני מדמה שאני נמצא במדבר, הרחק מהבית, אף אחד לא מקשיב לי. יושב עם הקלרינט ומנגן לעצמי, אין אף אחד, מדבר, ואין גם קלרינט, יש יד, התנועה הפשוטה הזו, מגיע עם האגודל לפה ועושה אמבז'ור – מבנה פה שצריך להחזיק את הקלרינט-אגודל בצורה מסוימת מאוד בשביל ליצור צליל. מה אני צריך לעשות בשביל ליצור צליל? כלום. מה אני צריך לעשות בשביל ליצור אפ? כלום. כלומר, כלום אלכסנדרוני.
"כל התהליך הזה, הפרוצדורות לקראת נגינה, ומעשה הנגינה עצמו, זה סיפור עתיר רגשות, רגישות, אמוציות והרגלים שצריך לנקות. איך? זו שאלת השאלות. מדברים על ערנות תחושתית לקויה. האם התחושה נקייה? ברור שלא. צריך מצפן מכויל על המעלה כשיוצאים להפליג. אם המצפן לא מכויל, אז יש סטייה – הגעתי לצליל, אבל זה לא זה. רק כשמצליחים להרחיק את ה-end-gaining הקשור בנגינה ומטמיעים את הניוטרל כתנאי ראשוני, יש אפשרות לצירוף כלי הנגינה או להפיק צליל נקי".
אז באמת רק מוזיקאי יכול ללמד מוזיקאים? אחרת אין לזה טעם?
"זה נשמע מוגזם, קיצוני. מתנשא. אבל אני משוכנע שלרקדנים, למשל, אהיה פחות טוב ממורה שהוא גם רקדן".
אפשר, אם כן, להביא את הדברים לאבסורד: אולי רק מורים שהם גם נהגי אוטובוס או רופאי שיניים יכולים ללמד נהגים ורופאים?
"זה תלוי בפעילות. לנהוג אוטובוס זה לא מה שמוזיקאי עושה. זרימה! פה יש זרימה. הנושא היחיד הוא זרימה, במוזיקה יש זרימה של הצליל. יש מי שמנגן עם שאר רוח, עם זרימה, אחרים מנגנים יפה, וזה לא אומר כלום.
"ביקשתי מנגן הקרן להכין לי קטע מהסוויטות של באך לצ'לו ללא ליווי. מתוך הסוויטה החמישית, פרק ה-lagro, הוא לא היה צריך לנגן יותר משתיים-שלוש תיבות בשביל להבין את עקרון הזרימה, כי בתיבה הראשונה, השמינית הראשונה היא אתנחתא, והתזוזה, הזרימה, מתחילה מהשמינית השנייה. מי שלא מוזיקאי לא יבין את זה, הוא יכול לנגן את המשפט המוזיקלי כפשוטו ויחמיץ את הטיימינג, את ההשתהות העדינה שבצליל הראשון, שיש לה משמעות מיוחדת. התלמיד לא עשה את זה כשניגן בפעם הראשונה, אז שרתי לו. הוא הבין, ואז זה קרה, הוא ניגן את זה בזרימה נכונה, אלה אותם צלילים פלוס זרימה. התרגשתי מאוד, כי אני זכרתי איך הגיע שנתיים קודם, עם תקיעות, המון צלילים שלא אמרו כלום".
איפה הוא למד?
"הוא בוגר האקדמיה למוזיקה, נגן מקצועי. כשהגיע אלי שאל שאלות שכל תלמיד שואל, כמה שיעורים צריך, כי מדובר בהשקעה של זמן וכסף, ונסיעה ארוכה, למה בעצם לקחת שיעורים? בסך-הכל מצבו טוב, לבד מהתקיעות שאינה אלא הרגל. למה? כי הוא למד לזהות את התקיעות, והבין שבשביל שינוי מהותי צריך לעבור דרך. אבל עכשיו הוא יכול לנגן את שלוש התיבות של באך באופן שלא היה מסוגל לו לפני כמה חודשים. והוא שומע את ההבדל. כתפיים תפוסות זה רק סימפטום. איך מלמדים את הזרימה המסוימת הזו, שהיא מעשה הנגינה? הוא שאמרתי, מורה לטכניקת אלכסנדר שהוא עצמו מוזיקאי".
האם אתה נותן תרגילי נגינה ספציפיים?
"כן, אבל רק אחרי היכרות ראשונית בסיסית עם הטכניקה. מתחילים בנגינת סולמות, ארפז'ים וכו', כלומר קטעים מוזיקליים פשוטים שאינם דורשים ריכוז או המצאה, כאשר תשומת הלב נתונה ברובה לתרגול הטכניקה ולמתן כיוונים, 'צוואר חופשי, ראש לפנים ולמעלה, גו מוארך ומרחב', ומיעוטה לנגינה. התלמידים ממשיכים לתרגל את זה בבית. השיעורים מסתיימים בדרך כלל בנגינה עם כיוונים".
יש לך ניסיון של המון שנים. מה קרה לטכניקה לאורך השנים?
"מקדונלד מספר בספרו 'טכניקת אלכסנדר כפי שאני רואה אותה' שהוזמן ללונג-איילנד, אם זכרוני אינו מטעני, ומצא לצערו הרב שהטכניקה מתפתחת למקומות לא נכונים, לא מדויקים, לא כפי שאלכסנדר התווה, וכך ראה ברכה לבטלה במעשיו. עצוב, לא? במקום אחר הוא כותב שזו לדעתו התגלית החשובה ביותר בעידן המודרני, התגלית האמיתית לרווחת האדם".
ומה קורה בארץ, נכון לעכשיו?
"אני מרגיש שאין מספיק מודעות לטכניקה. שצריך לפעול ביתר נחישות לקידום הנושא הזה.
"אחת הבעיות של הטכניקה, כולנו יודעים, זו הפרטנות, להעביר שיעור אחד לאחד. הדיוק בהעברת המסר גובה מחיר אליטיסטי. פלדנקרייז או יוגה הן טכניקות קבוצתיות, שמגיעות להמונים ובעלויות נמוכות. לפעמים חוויות מדיטטיביות, כמו הקשבה למישהו עם קול רדיופוני שמקריא טקסט, פשוט גורמות לאנשים להרגיש טוב בלי שעשו משהו. וזה בעוכרינו.
"אני זוכר איך קרינגטון, בביקור בירושלים ב-1996, אמר שעד שמניחים ידיים על אדם, אי-אפשר לאבחן את מצבו. זו התשובה. הוראות מילוליות מהצד לא שוות כמעט כלום. הדיוק בהעברת הטכניקה דורש שיעורים פרטניים, וזה פועל גם לרעתה. ודבר נוסף, המחויבות לתהליך – גם היא לא קלה. שהרי אלה שיעורים, ולא טיפולים".
האם יש סיבות נוספות לכך שהמודעות בציבור לטכניקה לא מספקת?
"מי שמגיע אלי, כל-כך מעוניין לקדם את היכולות שלו בעזרת הטכניקה, מעבר לבעיות גידים וכאבים שתוקעים את הנגינה, שהוא מוכן להיכנס לתהליך ארוך של שינוי. מוזיקאים מבינים שזרימה פירושה המסת התקיעות. אבל אנשים רגילים, עד כמה הם מוכנים לכך?
"לכן הרבה פעמים אני מבקש מהתלמידים שלי להתחיל לרשום תובנות פה ושם במחברת, בלי להראות לי. זה גורם להם להרגיש מחויבים יותר לתהליך. אחרי חודש-חודשיים הם קוראים ומופתעים. עברנו את זה? קשה להאמין. ועוד דבר, בהתחלה, כשיש התקדמות, הכל באופוריה. אבל כשהכאבים חוזרים, ויש דאון, ומיד חושבים: טכניקת אלכסנדר לא שווה, בזבוז זמן וכסף. אבל אפשר להסתכל במחברת ולראות איך במשך תקופה ארוכה היתה עלייה והיה שיפור. כלומר, כנראה בגלל אובדן בכיוון הופיעו הסימפטומים, אבל אפשר לתקן. לחזור לדיוק. רוב המוזיקאים מגיעים בגלל כאבים שגורמים להם סבל רב עד השבתה מלאה. המתמידים בתהליך יוצאים נשכרים, ולאחר תקופה קצרה חוזרים לפעילות ולשמחת חיים שנקטעה".
אבל כל זה היה קיים גם לפני 30 שנה?
"נכון, אבל עכשיו יש המון גירויים. טלוויזיה ואינטרנט, אני רואה את הבן שלי, שהוא פסנתרן מצוין, הוא מתאמן כשכל המסכים דלוקים, אייפון, מחשב, טלוויזיה, אמנם בלי קול, אבל דלוקים. אני נוסע ברכבת ומשתגע, מה זה הדבר הזה? כל שיחות הטלפון. הצפת המוח, גירויים לא הכרחיים. אני לא רוצה להגיע לשם".
עבדת באופרה וברימון, תוכל לספר על כך?
"באופרה עבדתי חצי שנה. הם פשוט באו לשיעורים פרטיים".
כלומר?
"למעשה זה לא האופרה עצמה, זה הסטודיו של האופרה, שמונה 12–16 זמרים צעירים שלומדים שירה שנתיים לקראת שיבוץ בהפקות או ליציאה לקריירה עצמאית. כל זמר קיבל כ-20 שיעורים, זה היה שיעור חובה, וכולם הגיעו".
בשמחה? היו כאלו שסירבו?
"היתה לי רק תלמידה אחת, ממוצא רוסי, שהיתה במאבק כי ידעה הכל, אז פשוט שיחררתי אותה".
האם היו כאלה שלא הכירו את הטכניקה?
"אלכסנדר כל המוזיקאים מכירים. לא עשו – שמעו, כי באקדמיות למוזיקה בעולם יש מורים לטכניקה, ושיעורי אלכסנדר נכללים בשכר הלימוד. בכל בתי-הספר בעולם לאמנויות הבמה הטכניקה קיימת".
ובארץ?
"בארץ לא. אני יכול לספר מנסיוני האישי, בהכירי את מנהלי המוסדות האקדמיים, הלכתי והצעתי להם לעשות משהו עם אלכסנדר. באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל-אביב למשל, כשהתחילו להגיד שאין להם כסף, הצעתי לתת שיעורי אלכסנדר יום בשבוע במשך חצי שנה בחינם, ובאמת בהתחלה היו נרשמים והיה מפוצץ. כעבור חודשיים היה פחות מפוצץ, וכעבור כמה חודשים – זרזיף. צריך להבין, יש באקדמיה כ-400 תלמידים, לבטח שליש מהם סובלים, כמו בכל מקום, אבל הם לא הגיעו".
למה?
"למה? אולי כי זה היה בחינם, אולי כי מתקיים המשפט המפורסם – no pain, no gain. אז קצת כואב לי פה, אז מה? אני אמשיך לחיות עם זה, וכשלא אוכל יותר… ותמיד יש אופציות מהירות יותר: כדורים, טיפולים שונים, מנוחה ועוד. שיטות מקלות, אך לא פותרות".
אז למה בחו"ל זה אחרת?
"כי הם הבינו שטכניקת אלכסנדר חייבת להיות נגישה לכל מי שלומד אמנויות הבמה".
מה אתה אומר, זה יגיע גם לכאן?
"לדעתי, לא יגיע. לפני כמה שנים יזמתי פגישה בין פרופ' תומר לב, שהיה מנהל האקדמיה בתל-אביב, לבין סלמה גוגסן, מורה לצ'לו ואלכסנדר ברויאל אקדמי בלונדון. היא סיפרה שאצלם פועלים שישה מורים לאלכסנדר ומזכירה שמשבצת תלמידים לפי רמת הבעיות של כל אחד. זה אוטופי ומתאים למדינות מתוקנות עם היסטוריה ארוכה, אבל לא במדינתנו הצעירה".
וברימון?
"ברימון נתתי כמה הדגמות".
מה דעתך על הסדנאות?
"אסון. לדעתי זה לא זה, אני לא רוצה להיות חריף יותר".
בשנים האחרונות היתה מגמה של התכנסות פנימה, שלנו, המורים.
"נו, ובמה זה הועיל?".
אז עדיף לצאת החוצה?
"אין לי מתכון, אני שומע את התהיות האלו כבר המון שנים. אני זוכר שאבי גרניט דיבר על הטכניקה בטלוויזיה, אבל ממילא אדם מהצד לא מבין כלום. מה זה נתן? איך אפשר להסביר זרימה במלים?".
העלה את המודעות?
"כן, בוודאי. אבי גרניט עשה המון הדגמות, גם אני, אבל בסך-הכל זה מתנקז לאדם המדגים, זה נותן בעיקר פרסומת אישית".
לפחות יודעים על קיומה של הטכניקה.
"נכון אבל אין בכך די. אולי כדאי ללמוד משהו מהמודל הבריטי, שמעסיק משרד שמתמחה בדברים האלו, והם עושים עבודה נהדרת. אבל פה המצב שונה, הגעתי ל'ביקור רופא' לפני שמונה שנים. חשבתי אז שזה פתח לא נורמלי להגיע ל-500 אלף מבוטחים בחברות הביטוח, שיש להם אפשרות לקבל 16 טיפולים ממגוון שיטות טיפוליות. נכנסתי עם אלכסנדר בבלעדיות, היחיד. במשך שלוש שנים הגיעו שני תלמידים".
אולי דווקא משום שהיית מורה יחיד, נוצר הרושם שזו טכניקה לא כל-כך פופולרית?
"לא יודע. כשפתחנו פה את הסטודיו, חגי ואני פירסמנו מודעות בעיתון 'הארץ', היה לנו דיל ופירסמנו. בהתחלה באו 30 תלמידים, אחר-כך פחות ופחות. אז יהיה מאמר, אני לא נגד, מכאן תבוא הישועה? אני בספק רב".
ברהמס חמישייה עם רביעיית שרון 1998
אתה עדיין מנגן?
"לא. הפסקתי כמעט לגמרי".
למה?
"כי עשיתי את זה 50 שנה? ודי, מספיק. לא מתגעגע לנגן".
הכוונה לנגן בתזמורת?
"לפני שבוע מלאו לאשתי 60, אז חזרתי שבועיים לפני זה לנגן, אחרי ששנתיים לא נגעתי בכלי כי לא היה שום דחף או רצון לכך. לנגן זה אומר המון עבודה שחורה לא פשוטה, סיזיפית. כחבר תזמורת, צריך לקום מוקדם ולנגן חצי שעה לפני, ואחרי זה לנגן עוד שעות. לא צחוק. איך זה לא שוחק אותך? כולם מגיעים לזה, כל נגן מגיע למצב שנמאס לו, שהוא מייחל לצאת כבר לפנסיה.
"סיפרתי לנגן הקרן שבמשך כ-45 שנות נגינה בתזמורת חשבתי איך לא להגיע למצב שאין לי כוח לגמור את החזרה הזו. איך לא להגיע לזה. והתשובה היחידה היא – אפ. לנגן בתזמורת זה אומר לנגן את ה-40 של מוצרט 100 פעם. מכיר את זה אפ סייד דאון בלי תווים. עומד מולי מנצח משעמם בעליל, והיו כאלה בלי סוף, הוא עוצר את החזרה ומבקש כל מיני דברים, ואני חושב, לעזאזל, איפה שהוא נמצא היום, אני הייתי לפני 20 שנה. ואני דאון. זה נורא. אבל יש את האפשרות האחרת, להתחבר לאפ, וזה כל הסיפור.
"שיעור אלכסנדר יכול להיות אותו דבר. קמים יושבים קמים יושבים, שתי עמידות קוף וביי. שלום ולהתראות. להגיע למצב של אוטומציה זה הכי מפחיד. לא הייתי מורה לקלרינט. הייתי מורה לזרימה במוזיקה. באים ללמוד אצלי אלכסנדר, בסדר, אבל אם מגיעים למצב של לשבת לקום, זה לא מעניין אותי. תהליך, התפתחות, מעורבות – זה כן.
"מצד שני, כשהבן שלי יוצא משיעור עם פרופ' אריה ורדי, המורה שלו לפסנתר, מורה מעולה, מהטובים בעולם, ומספר לי שהוא לא אמר כמעט כלום, אני עונה לו שזה מעולה. מה זאת אומרת כלום? כמו באלכסנדר – הכלום זו התמצית. בתור מורה למוזיקה אתה צריך לבחור מה לא להגיד. לתלמיד יש האישיות שלו, אני בתור מורה רק נותן את הנר או את הכיוון, וזהו. כמובן, יש הרמוניה, יש אינטרפרטציה, יש נושאים שצריך להתעסק איתם. אבל לא להיסתם באגו שלי, אני הבאתי את התלמיד הזה למקום שהוא נמצא בו. מי אני, מה אני בכלל, אלי חפץ, ואללה, בסדר. גם לגבי הנגינה לא גבה לבבי. הצנעתי לכת".
האם הבן שלך מכיר את הטכניקה?
"בטח! איזו שאלה, קיבל ממני המון שיעורים. מאוד אוהב, וגם נעזר. וזה גורם לפעמים לחילוקי דעות. המורה שלו ורדי אומר שצריך להתקרב לכלי. ואני אומר שצריך להגיע לכלי ממרחק, מתוך opposition, לא לכפות עצמך על הכלי. לדעת אריק, ברגע שאתה יושב קצת מרוחק, מבחינה אקוסטית גם החיבור לצליל הוא קצת בריחוק, זהו חיבור לא נכון.
"בעבר הרחוק רחל אדוניילו ז"ל, שאצלה למדתי מוזיקה, אמרה: אתה הפכת לקלרינט, נבלעת. בדרך כלל הנגנים מרגישים טוב כשהם מקשה אחת עם הכלי. אבל בשביל להגיע לאובייקטיביות צריך להתרחק. התגובה הראשונה של הנגנים היא בדרך כלל הסתייגות – זה נראה להם בלתי אפשרי, מאוד משונה".
אתה מתגעגע ליד מכוונת?
"כשהייתי בן 22, המורה שלי לקלרינט, יונה אטלינגר ז"ל, עזב את הארץ. חששתי מאובדן דרך. מי יכוון אותי לנגינה מדויקת? את התשובות מצאתי כששמתי סימני שאלה. כשנועצתי במכשיר ההקלטה שלי. כנגן בתזמורת חיפה הייתי נפגש עם ידידי הקרוב אבנר איתי, אז אבובן ולימים מנצח מקהלות, נועצנו אז בהקשבה זה לזה.
"כולנו מכירים את החשש אחר שלוש שנות לימוד בכיתת מורי אלכסנדר. גם ותיקי המורים מעידים על אי-הביטחון בדרך לאחר הפרידה מבית-הספר אחר מאות שיעורים ממורים מצוינים. אני בחיפוש מתמיד של שיפור היכולות, עידון ודיוק הכיוונים, ונראה לי שאני בכיוון נכון, לפחות לפי אבחנתי".
***
עריכת לשון: רחל פרץ
***
לקריאה נוספת : הנשימה של נגני כלי נשיפה וזמרים