ראיון // סלמה גוגסן היא פרופסור לצ'לו, חברת סגל בבית הספר גילדהול למוסיקה ודרמה בלונדון, ומורה לטכניקת אלכסנדר. היא מחזיקה בשלושה תארים הכוללים דוקטורט לאמנויות הנגינה מג'וליארד ובפרס ראשון מהקונסרבטוריון למוזיקה בג'נבה. היא עובדת עם נגנים וזמרים ומשלבת את טכניקת אלכסנדר בשיעורי הצ'לו שהיא מלמדת. היא מעבירה כיתות אמן וקונצרטים ברחבי העולם וכן סדנאות בטכניקת אלכסנדר. בשנת 2006 ביקרה סלמה בארץ במסגרת הסמינר הבינלאומי השנתי לצ'לו, שהתארח בקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל, אליו הוזמנה להיות אחת מחברי סגל המורים מהרמה העולמית הגבוהה ביותר, ובמסגרת זו העבירה שיעורים מיוחדים באלכסנדר ובמוזיקה. סלמה גוגסן היא שגרירה של רצון טוב, קשב ומוזיקליות יוצאת דופן באיכותה.
תוכלי לספר על עצמך כמוזיקאית וכמורה לטכניקת אלכסנדר?
את 20 השנה הראשונות בחיי ביליתי בלימוד מוזיקה, ולאחר מכן, בהופעות בכל רחבי העולם. אבל משהו היה חסר, תמיד ידעתי את זה, ותמיד חיפשתי את זה. הבנה מלאה יותר של מה שאני עושה, איך אני עושה אותו, ואיך להיות יותר שלמה עם עצמי בהבעת הטקסט המוזיקלי. יש לי כישרון טבעי לעשות מוזיקה, אבל הנגינה על הצ'לו לא הייתה קלה לי, וקלות, היא הביטוי האולטימטיבי לאיחוד עם כלי היצירה – דבר אינו עומד בדרכם של הרעיון והרגש, החץ פוגע ישירות במטרה.
כשנתקלתי בטכניקת אלכסנדר, התאהבתי בפעם השנייה בדיסציפלינה שנראה שאין לה סוף, אמנות בפני עצמה. התחלתי בשיעורים מזדמנים, וכמו סופי המאוהב לגמרי במושא אהבתו, קניתי כל דבר שקשור לטכניקה וביליתי ימים שלמים בקריאה, וקריאה מחדש של ספרי אלכסנדר. אפילו שכתבתי פסקאות ארוכות בכדי להבין אותן טוב יותר לאור העבודה שלי כמוזיקאית. כמבצעת, ההתמודדות שלי בעמידה בפני קהל הייתה דומה מאוד לזו של אלכסנדר.
כשהחלטתי לבסוף להיות מורה, לא היה לי מושג כמה זמן עוד יעבור לאחר סיום קורס המורים, עד שאלמד משהו אמתי על העבודה. כעוור הלומד לראות, האור מפציע לאטו.
סלמה גוגסן
איך ומה הביא אותך ללמוד ולעבוד עם הטכניקה?
מעבר לקשיים שלי, ראיתי את העלייה ברמת הפגיעות הפיזיות בקרב מוזיקאים צעירים, ואת רמת העמוס בה הם עומדים בתהליך הלמידה. ראיתי את הכתובת על הקיר – עתיד מצבם הפיסי של המוזיקאים נראה עגום. הבנתי את הצורך ורציתי למלא אותו. לדוגמה, אני אוהבת להסתכל על סרטים של מוזיקאים מהעבר: חפץ, רובינשטיין, הורוביץ, פורניה, קזאלס, רחמנינוב. אחד מההבדלים המבהילים הוא נוכחות הגב אצל הכוכבים האלה, מלפני 60 שנה, לעומת חוסר הגב בדור הצעיר של המוזיקאים. משהו רב ערך הלך לאיבוד. כדבריו של פטריק מקדונלד, הטבעי הוא כבר לא הנורמה. טכניקת אלכסנדר יכולה לעזור להם להיות מודעים לאבדנם זה, ובאותו הזמן לחנך אותם כך שיוכלו לרכוש מחדש את זכותם מלידה, "ללמוד לעשות באופן מודע, מה שהטבע התכוון לו מלכתחילה", כדברי אלכסנדר.
מהי מטרתך בנוגע לטכניקה?
מטרתי, בפשטות, היא להיות המורה הטובה ביותר שאני יכולה להיות, בכדי לעזור לאחרים להבין את הדרך שלהם במסע למודעות. זו דרך ארוכה וקשה אם אתה לוקח אותה ללא תנאים וללא וויכוחים. שפר עלי מזלי לקבל הדרכה טובה בנוגע לעבודה. יש לי חוב לשלם לדור הבא, והעבודה לעולם לא נגמרת. אתה נקרא לשים לב בכל רגע, כי ההרגל הוא כמו השטן עצמו! כל הזמן מחכה בצללים, קורא, ומפתה, ואנו נופלים לבור על אף כוונותינו הטובות ביותר. לפחות יש לנו איזושהי דרך, אמצעי לראות את עצמנו בזמן שאנו מתקדמים בעבודה. מרג'ורי בארלו מספרת, שאלכסנדר אמר לה פעם, "אני לא מעז להפסיק לחשוב".
האם, לאורך השנים, שמת לב לשינוי בגישת התלמידים/מוזיקאים בנוגע לטכניקת אלכסנדר?
חלק מהתלמידים קולטים מיד, לחלקם זה לוקח יותר זמן, לכמה מהם זה יכול לקחת שנים להטמיע את הרעיונות. אני חושבת שתמיד יהיו כאלה שמתחברים לעבודה מיד, ברמה העמוקה, מכיוון שהם יותר בוגרים, מכיוון שהם מוכנים לעבודה. אתה צריך לרצות את זה ברמה העמוקה, מכיוון שההקרבה היא גדולה. אין משהו יותר קשה מלוותר על ההרגלים שלך. מה שאנחנו חושבים שיש לנו, ומי שאנחנו חושבים שאנחנו. על הרבה דברים נוותר בקלות, אבל לא על זה.
באיזה שלב, אם בכלל, השעורים יעילים יותר למוזיקאים?
ככל שהגיל צעיר יותר, טוב יותר. כשהם לומדים לנגן על כלי, הטכניקה היא הכרחית. בסטודיו שלי בלונדון, אני מתחילה לעבוד עם ילדים כבר בגיל 6 או 7, מכיוון, שילדים בגיל הזה, לפחות באנגליה, כבר במצב של קריסה, עקב חוסר פעילות גופנית, בגלל המחשבים, הפלאפונים והאייפדים, הנמצאים בכל מקום. עשר, חמש עשרה דקות של עבודה לפני שיעור הצ'לו שלהם יכולות להיות מועילות, אבל בדרך מיוחדת המאפשרת להם לחוות נפילה למעלה לתוך הגב שלהם, המאריכה ומרחיבה באופן טבעי. אני תמיד מתחילה משקט. ילדים כל כך קרובים למצב הזה של שקט פנימי. אתה צריך רק להציג להם תחושה של תעלומה פנימית. בסך הכל העבודה מעודדת אותם להיות נוכחים פיזית, לצאת מהראש אל תוך הגוף. בתי ספר כאן לוקחים ילדים לתחום הרעיוני כל כך מוקדם, וגם מזג האוויר האנגלי נותן העדפה לפעילויות במקומות סגורים.
האם חלו שינויים בדרך שבא את מלמדת את הטכניקה?
בחלוף השנים, אני מקווה שאני הופכת לשקטה יותר, ופחות מתערבת. אני גם מודעת יותר לחשיבות הצמיחה למטה, ולא רק לעלות למעלה. אתה צריך את שניהם בו זמנית. בצעירותי, חיפשתי כל הזמן את האור. יש יותר בי יותר מודעות ליסודות האפלים עכשיו, הקרקע מייצגת את הכוח המושך למטה, ומאזן את השאיפה למעלה אל עבר הרקיע. שאתה מתבגר, אתה הופך להיות מודע למיימד הטרגי של החיים, לכל התנאים שאתה לא יכול לשנות ולא משנה כמה תנסה. לא ניתן לשטוף את הכתמים האנושיים שלנו על פני האדמה. הטכניקה נותנת לך נקודת התייחסות. תמיד הכאן ועכשיו, עד כמה שזה כואב. לברוח משמעו איבוד תשומת לב, וכתוצאה איבוד ההוויה. אז כאשר אני מלמדת, אני יותר מקבלת את המצב העכשווי של התלמידים, לא מנסה לדחוף אותם לשינוי, אלא רק להיות איתם, להקשיב להם עובדים בשקט. השינוי הוא לא המטרה, אבל לראות משהו, כן. השינוי חייב תמיד להיות עקיף, תודה לאל שיש לנו את ה"כלים שמאמצעותם" (means whereby).
האם את שמה דגש מיוחד על דברים מסוימים בלימוד?
שלושה דברים: להיות יותר ויותר שקט. המוות של האגו המקשקש. אני לא יודעת מה לעשות, אבל השקט תמיד שם מתחת לפני השטח אם אתה יכול לפגוש אותו. שנית, החשיבות של ניגודיות (opposition). למטה לעומת למעלה, זה לעומת זה, לא להתנגד אלא לקבל. ולבסוף, לדעת את ההבדל בין למטה ללמעלה בגוף. זה כמו שמיעה מוזיקלית שיש למוזיקאים דגולים. הם לא יטעו לחשוב שצליל לא נכון הוא נכון.
מהם ההשפעות של מתח יתר בשרירים על איכות הצליל?
עודף מתח שרירי הוא אחיזת חנק על הצליל, ויתר על כן – על הבעת המשמעות. בין אם אתה זמר, שחקן, נגן כלי מיתר, נגן כלי נשיפה, יותר מדי מתח משפיע על הנשימה, והנשימה הכרחית לצליל חופשי. הטכניקה מציעה למוזיקאים מסגרת עבודה שבתוכה הם יכולה לבחון את המתח המיותר, וללמוד את ההבדל בין מתח דרוש למתח מיותר, כדברי אלכסנדר. איזו מתנה מדהימה למוזיקאים, העבודה שלו! אנו כולנו נאבקים בלחוש את ההבדל והוא הבהיר לנו דבר אחד. צוואר חופשי הוא נקודת המוצא.
האם אנחנו יכולים לדבר קצת על לימוד/עבודה בקבוצות או סדנאות?
עבודה בקבוצות היא בסדר כהיכרות לתלמידים חדשים, וסדנאות למורים יכולות להיות בעלות תועלת. אבל הרמה העמוקה של העבודה דורשת עבודה של אחד על אחד. לעתים קרובות אני משתמשת באנלוגיה של לימוד כלי נגינה, שכמעט תמיד מתרחשת כך. העצמי הוא הכלי שאנו לומדים עליו, ואנו צריכים לתת תשומת לב מלאה למורה בזמן השיעור.
לתפיסתך, מהם התנאים החשובים ביותר להתפתחות הטכניקה?
כל מיומנות יכולה להרוויח מטכניקת אלכסנדר. תראה מה סטפאן שאו עשה לשחייה ומלקום באלק לאצנים. בני אנוש הם תלמידים מוכשרים ויכולים לרכוש מיומנויות מיוחדות. טכניקת אלכסנדר יכולה להציע הרבה לאומניות הבמה, לספורט, ולפעילות יומיומית. אנו מאבדים את הקשר שלנו עם הטבע ונסחפים לעולם וירטואלי, דיגיטלי. אבל מה יקרה עם הבשר ודם שלנו? הטכניקה יכולה לעזור לנו ליישם את האמור בפתגם הלטיני 'Mens sana in corpore sano' , נפש בריאה בגוף בריא. תמיד יהיה צורך הולך וגדל בעבודה כמו שלנו בעתיד.
האם ה-"whispered ah" קשור לנשימה החופשית שתיארת?
כן, הוא בעל חשיבות עליונה. מה שכן, גברת גולדי הזהירה אותי פעם מפני הקשיים שב "whispered ah" לדבריה, אינסטינקט רדיפת המטרה תמיד שם אותנו במקום לא נכון כבר בצעד הראשון, שהוא המחשבה של לעשות "whispered ah" אם רק נוכל להגיע לרמה של לעשות את זה בלי ההתעסקות בכל ההכנות. לצערנו השכל שלנו קופץ מיד לרעיון של לעשות את זה נכון.
האם תהליך השאיפה והנשיפה, כמו הנחיית הכיוונים, לא ניתן לשימור והחזקה?
בסופו של דבר, הנשימה צריכה להיות טבעית לחלוטין, ללא כל הפרעה. זה גל אנרגיה שעובר דרך הגוף. המטבוליזם של החמצן הוא אחד מספקי האנרגיה הבסיסיים למערכת שלנו. כעוסקים בטכניקת אלכסנדר, אנו לא מחפשים לשפר את תהליך הנשימה שלנו, אלא להחזיר אותו לקצב הטבעי שלו. אנו לא יכולים לשמר או להחזיק דבר במערכת שלנו, יסודות החיים נלקחים, מפורקים, עושים את תפקידם, ומופרשים, וכל המעגל מתחיל מחדש. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו הוא לא להפריע לנס העצמי. כמורים לטכניקת אלכסנדר אנו מעודדים את מה שנותן חיים ומקווים למזער את מה שמפריע לפעילות התקינה של האורגניזם. וברמה אחת לגמרי, אנו שואפים, כדברי אלכסנדר "לזרז את המודעות".
***
Selma Gokce, The Well-Tempered Cellist The
http://www.welltemperedmusician.com/index.php?q=the-well-tempered-cellist.html
תרגום: אבי לוי
