אדל מיולר, מורה לטכניקת אלכסנדר ורקדנית טנגו, הקדישה את עבודת סיום קורס הכשרת המורים לחוויית לימוד הריקוד האלגנטי ומיוחד הזה, והקשר בינו לבין טכניקת אלכסנדר.
ללמוד את "זה"
כל רקדן ורקדנית טנגו עוברים פחות או יותר את אותה הדרך עד לגילוי "סוד הטנגו", אם בכלל.
אתם מגיעים, לוקחים כמה שיעורים, בטוחים שבתוך זמן קצר תוכלו לרקוד להנאתכם. בסה"כ זה לא נראה כל כך מסובך. ואתם שמים לעצמכם כמטרה לרקוד "כמו הרקדנים הוותיקים". ואז, באה האכזבה הגדולה – אתם לא מבינים למה לעזאזל זה לא עובד כפי שציפיתם.
הרקדנים הוותיקים רוקדים בזרימה ובהנאה (אלה שרוקדים לפחות 4 שנים..). אתה מתבונן בהם ארוכות ושואל את עצמך: איך הם מצליחים להוביל ולעקוב בתיאום ובמהירות כזאת? איך התנועה אצלם כל כך זורמת ונראית חסרת מאמץ? אתה מנסה לפענח..
את רואה את הרקדניות הוותיקות רוקדות על עקבים גבוהים, הן עוצמות את עיניהן, צוללות לתוך אקסטזה ולא מאבדות את שיווי משקלן לרגע.
כשלך קשה להישאר בשיווי משקל בעיניים פקוחות, בלי עקבים ובלי אקסטזה.., ואת לא "קולטת" מה הפרטנר שלך רוצה ממך, למרות שאת מאוד מנסה "לנחש". אז אתם מחליטים להתאמץ עוד יותר כדי להצליח, אבל מצבכם לא משתפר ואתם לא מצליחים להבין למה.
לא נוח לכם לרקוד, קשה לכם להישאר בשווי משקל, לא "יוצא לכם" למרות שהבנתם את הצעדים, מורגש לכם בלתי אפשרי לרקוד בחיבוק ועוד בהטיה- למרות ההסברים של המורה. אתם נוקשים, כואבים לכם הגב, הכתפיים והעורף, אתם מתעייפים, וההנאה שלשמה אתם רוקדים- נעדרת.
כשאתם פונים למורה לעזרה אתם מבינים שהוא לא יכול לעזור לכם בהרבה, ואתה מוצאים את עצמכם לבד מול הקושי הזה. בשלב הזה רוב הרוקדים מתייאשים ופורשים.
בטנגו אומרים – זה מגיע עם הזמן, עם השנים (!!), זה "מבשיל" עם הזמן. הזמן והניסיון עושים את זה לריקוד/לרקדן.
אבל יש גם רקדנים שיש להם את "זה" מההתחלה וכאלה שאין להם את "זה" גם אחרי זמן וניסיון.
לו המורים לטנגו יכלו ללמד את "זה", היה אפשר לחסוך מהרקדנים תסכול וכאב, מקל מאוד את הלימוד והרוקדים היו נשארים בשיעורי הטנגו יותר משבועות ספורים (קהילת הטנגו בארץ מצומצמת מאוד).
המורים בטנגו מנסים ללמד את "זה" אבל לא יודעים ממש איך, כי הם לא מבינים בדיוק מה זה ואיך זה עובד.
"זה" – הוא "ארגון" נכון וטבעי של הגוף היוצר בגופנו אפקט אנטי גרביטציה, קואורדינציה טובה, יציבות, זרימה, קלילות, חיוניות ואלגנטיות. זה חיוניות/כוח שנובע מתוך חופש וזרימה בגוף.
פ. מ. אלכסנדר זיהה את הכוח/האיכות הטבעית הזאת בגוף והוא המציא טכניקה כדי ללמוד את "זה" הנקראת על שמו – טכניקת אלכסנדר.
כאשר גיליתי אותה ולמדתי אותה רק אז- נגלה בפניי "הסוד" במלואו.
קיבלתי את כל התשובות שכל כך חיפשתי ולא קבלתי במקום אחר. עכשיו היה לי עם מה לעבוד כדי לעלות את רמת הריקוד שלי. בעזרת טכניקת אלכסנדר למדתי איך לתפעל את הגוף שלי בהרמוניה בחיי היום יום בכלל ובריקוד מול הפרטנר בפרט.
שניים לטנגו – להיכנע האחד לשני מתוך נוכחות
הגבר מזמין את האישה – מציע הצעה. כל הריקוד הוא הזמנה של הגבר (להצטרף אליו) – ותגובתה של האישה. כמו שאלה – ותשובה. גבר מתחיל תנועה – האישה מסיימת אותה.
הטנגו הוא דו-שיח ללא מילים. אופי השיחה משתנה מאדם לאדם וגם במהלך הריקוד. לפעמים השיחה שקטה ונעימה, לפעמים השיחה "קולחת", לפעמים היא שיחה ארוטית, לפעמים שיחת נימוסין.
כל אחד מבטא את עצמו דרך הגוף שלו כלפי הפרטנר שאתו (באותו הרגע..).
הארגנטינאים אומרים- "זה סיפור אהבה בן שלוש דקות" זאת משום שאפשר להגיע דרך הריקוד הזה לרמת גבוהה מאוד של אינטימיות וחיבור פיזי ואמוציונלי עם אדם זר לחלוטין. זו הייחודיות והקסם של הריקוד הזה. יש רגעים שבהם הריקוד זורם באופן כזה ששני הרקדנים מרגישים כגוף אחד- "גוף אחד- ארבע רגליים".
כולם מחפשים את הרגעים האלה בטנגו, לרקוד בחיבור הזה, להיות ב- "zone" ..תחושה ממכרת ממש.
הבעיה היא שרוב האנשים חושבים שכדי להגיע לחיבור בריקוד אתה צריך להתחבר עם/ל- הפרטנר שלך. רובם לא יודעים שכדי להגיע לחיבור עם הפרטנר שלך- אתה צריך קודם כל להתחבר לעצמך/להיות מחובר לעצמך. זה התנאי הבסיסי ליצירת קשר וחיבור עם הפרטנר. כדי להיות מחובר לעצמך אתה צריך להיות נוכח, ממורכז בעצמך, centered. אם אתה לא במרכז שלך הפרטנר שלך לא יוכל "למצוא" אותך כדי ליצור חיבור/לתקשר אתך. זה לא איחוד/התמזגות טוטאלית לאחד. הרקדנים נעים ביחד ובו זמנית כל אחד מהם נמצא/נוכח בתוך עצמו, ומרגיש את עצמו כאינדיבידואל. וזה גם מה שיוצר זוגיות טובה. הטנגו הוא מטאפורה לזוגיות טובה ולאקט המיני. בטנגו אומרים "זה להיכנע האחד לשני". אבל זה להיכנע האחד לשני בלי לאבד את עצמך/את המרכז שלך. אתה נותן את עצמך- מתוך נוכחות ויציבות בתוך עצמך (זה לא להכניע את עצמך).
הגבר – צריך להיות מוכן להניח לעצמו (להיכנע לה) ולהציע את ההובלה ולא לכפות את רצונו עליה, לא "לפלוש" אליה. הוא צריך לפתות אותה, לחכות לה/לעורר בה הענות.
האישה – צריכה להיות מוכנה להניח לעצמה (להיכנע לו) ולקבל את ההובלה/המסר, כל עוד היא מסכימה, ולא להתנגד להובלה או להתקשות, ולתת את "הפידבק" שלה אליו (הקבלה של האישה היא המאפשרת את השיחה/האקט).
אם הגבר יוביל בכוח הוא יעורר התנגדות אצל האישה, והריקוד יהיה גרירה/דחיפה/משיכה של האישה. במצב כזה אין חיבור, אין דו שיח/הקשבה הדדית (הגבר נהנה בכל מקרה.. אבל אם לא היית קשוב לה והיא לא נהנתה – היא לא תרקוד אתך שוב..) אם האישה תהיה מתוחה בגוף שלה היא לא תוכל לקלוט דרכה את ההובלה של הגבר. ובכל זאת אנו צריכים איזשהו כוח כדי לרקוד. "הכוח הזה" מגיע מהמרכז שלנו/מהנוכחות בגב שלנו.
רקדנים צריכים להיות מאוד נוכחים בגופם/עם מרכז עצמי מאוד חזק ועם זאת מאוד משוחררים כדי להעביר ולקלוט דרכם את ההובלה.
בעזרת טכניקת אלכסנדר אנו נלמד להיכנע (בלימה ואי עשייה) ולעזוב את הרצון לשלוט ו"לעשות" את הריקוד ובו זמנית להיות בנוכחות וביציבות בגוף שלנו ומול הפרטנר (הנחיית כיוונים) לאורך כל הריקוד (וגם אחרי..).
זאת בעזרת חמשת עקרונותיה הבסיסיים של הטכניקה:
– הכרה בכוחו של ההרגל
– בלימה ואי עשייה
– הכרה במודעות התחושתית הלקויה
– הנחיית כיוונים
– הפיקוד הראשוני
לשנות את ההרגל – בלימה ואי עשייה (גירוי ותגובה)
פ. מ. אלכסנדר הבחין לפני יותר ממאה שנים שרובנו פועלים בצורה הרגלית-אוטומטית- לא מודעת המזיקה לגופנו. החיים מציבים בפנינו גירויים לפעולה, אנו בד"כ מגיבים לגירויים אלה בהתקצרות ובכיווץ הגוף. במקום להגיב לגירוי באופן המורגל והלא רצוי אנו יכולים לעצור ברגע שבין הגירוי לתגובה, לבלום את התגובה המורגלת- הלא רצויה לנו ולהחליף אותה בתגובה הרצויה לנו באופן מודע. עם הזמן אנו נשנה את ההרגלים האוטומטיים הלא רצויים לנו בהרגלים חדשים הרצויים לנו, ובכך אנו נותנים לעצמנו אפשרות להשתנות ולהתקדם לעבר המטרות שלנו.
תגובות לא רצויות לגירוי לרקוד- הנטייה אצל רקדניות היא:
לצאת לצעד לפני דחף ההובלה או ללא קשר להובלה (לרקוד לבד). התקשות ומתח מוגזם בניסיון לנחש ו"לעשות" את הצעד הבא. "לקחת פיקוד".
שינוי לתגובה הרצויה- לבלום את התגובה האוטומטית, להניח למתח המיותר (אי עשייה), להיכנס לציר שלה/לגב שלה ולחכות לדחף ההובלה בכל רגע מחדש.
תגובות לא רצויות לגירוי לרקוד- הנטייה אצל רקדנים היא:
לצאת לצעד לפני הובלת האישה (לרקוד לבד). התקשות ומתח מוגזם בניסיון לקחת אותה ל/לעשות לה את צעד הבא.
שינוי לתגובה הרצויה- לבלום את התגובה האוטומטית, להניח למתח המיותר (אי עשייה),
להיכנס לציר שלו/לגב שלו ומשם לתת את דחף ההובלה, לפני היציאה שלו לצעד (כאילו הוא פותח לה את הדלת בכניסה לכל צעד).
כל הזמן אנו מקבלים גירויים מתוכנו ומהסביבה המסיטים אותנו מהמרכז שלנו/הנוכחות בתוך עצמנו/בגב שלנו ומכניסים אותנו למתח לא רצוי או לרפיון המחבל בריקוד ובגוף שלנו: חוסר ביטחון מול קהל (גירוי) הגורם לנו להסתכל הצידה (תגובה), להתרגש יתר על המידה מול הפרטנר הגורם להתקשות, הרצון להרשים את הפרטנר/הקהל הגורם לרעד, התעסקות במחשבה טורדנית הגורמות לחוסר ריכוז וכו'. הבלימה (ואי עשייה) עושה שקט, מכבה את הרעש בגוף ובראש ומפנה מקום להקשבה- לעצמך/לגופך ולפרטנר שמולך. זה התנאי הראשון שמאפשר להוביל ולעקוב בהצלחה ובדיוק. כשאני נותן לעצמי את החופש להיות בנוכחות בגו שלי- ההובלה/ העקיבה קורית כמעט מאליו. אם נרקוד מתוך השקט הזה, עם הזמן נוכל לפתח רגישות גבוהה מאוד לתקשורת עם הפרטנר עד לרמת ניואנסים קטנים ביותר, ההופכים את הריקוד למעניין יותר ומהנה יותר. ככל שנצליח "להשקיט" את עצמנו יותר ניצור תקשורת טובה/ברורה יותר וחיבור טוב יותר עם הפרטנר. בלימה לבדה לא מספיקה כדי שנוכל לפעול בביטחון מתוך השקט הזה. התנאי השני המאפשר זאת באופן מלא הוא הנחיית כיוונים אקטיבית.
זקיפות ואלגנטיות – הנחיית כיוונים
טנגו ארגנטינאי הוא קודם כל ריקוד אלגנטי. הארגנטינאים אומרים שזה המרכיב החשוב ביותר בריקוד, מעבר לכל וריאציות הצעדים שתלמד.
בשיעורי הטנגו מלמדים אותנו להזדקף ושמים דגש על אורך. הניסיון שלנו להזדקף באמצעות התארכות יוצר גב מתוח ונוקשה, גב חסר תנועתיות וסטטי כמו קרש. הדבר מצריך מאתנו מאמץ רב המעייף אותנו ולא מחזיק מעמד. יש דרך פשוטה, טבעית וכמעט חסרת מאמץ להזדקף ולהיות אלגנטי בריקוד (ובכלל ביום יום). אם רק נתארך ניצור הקשתה בגב. כדי להגיע לזקיפות האופטימאלית שלנו אנו צריכים להתארך, להתרחב ולהתפרס, זאת באמצעות שיגור פולסים של הוראות מנטאליות לאברי הגוף בשילוב בלימת ההרגל.
הוראות לפיקוד הראשוני-
צוואר חופשי כדי
שהראש ישתחרר לפנים ולמעלה כדי
שהגב יתארך ויתרחב.
אם ניתן לצוואר להיות נטול מתח מיותר/מכווץ – הראש (הגולגולת- מהמפרק האטלנטו אוקסיפיטל) יתנוסס/ירחף מעל קצה עמוד השדרה ולא ילחץ עליו, מה שמאפשר לגב (ממפרק הירך ועד למפרק האטלנטו אוקסיפיטל) להתארך ולהתרחב.
אנו בעצם מאפשרים למכניזם טבעי שקיים בנו לפעול בכך שאנו מפסיקים להפריע לו.
פ. מ. אלכסנדר זיהה את המכניזם הזה (הוא לא המציא אותו).
הכוונה נכונה של הפיקוד הראשוני הוא התנאי הבסיסי לזקיפות, יציבות וקואורדינציה טובה בריקוד ובכלל.
מערכת הכיוונים
את הראש נכוון קדימה ולמעלה כנגד הגב שנשאר לאחור (מתרחב) ולמעלה (מתארך).
הידיים (ממפרק הכתף) זורמות החוצה- כנגד הגב שנשאר לאחור ולמעלה.
הרגליים (ממפרק הירך) זורמות החוצה- כנגד הגב שנשאר לאחור ולמעלה.
הכתפיים זורמות בכיוונים מנוגדים החוצה.
כפות הרגליים נוגדות את הרצפה (כמו מגנט הפוך).
כשכל מערכת הכיוונים פועלת כהלכה ובו זמנית הם יוצרים יחסים של ניגודיות בגופנו המשיבים לו את האיכות הטבעית האנטי-גרביטציה- (כוח מהקרקע ולמעלה) ואת האיכות הצנטריפוגלית- כוח מהמרכז והחוצה לכוון קצות הגוף. איכויות אלה יוצרות בגופנו קפיציות, שיווי משקל, יציבות, תנועה הרמונית, קלילה, נוחה, אסתטית ואלגנטית.
בזכות התארכות והתרחבות הגו חוליות עמוד השדרה יכולות להשתחרר מלחץ שדוחס אותן יחד ומאפשר לעמוד השדרה להיות גמיש ותנועתי יותר ולהגיע לטווח התנועה המקסימאלי שלו. הדבר מאפשר לנו דיסוסיאציה (איבר אחד נע כנגד איבר שני(contra body – טובה יותר- אלמנט חיוני בטנגו היוצר תנועה ספיראלית בגוף.
לדוגמה: באוצ'ו- צריכה להתבצע דיסוסיאציה בין הגו העליון (מבית החזה) לירכיים. הגו העליון נשאר מול הפרטנר בזמן שהירכיים זזות ימינה ושמאלה על ציר אמצע הגוף- תנועת האגן לא משפיעה על הגב- יש הפרדה בתנועה ביניהם.
זרימת הגב למעלה כנגד זרימת הרגליים החוצה (היחלצות הגו מהרגליים) מאפשרת למפרקי הרגליים להשתחרר. אנו זקוקים למפרקי רגליים חופשיות בריקוד כדי לנוע בקלות ובזריזות. לדוגמה: בבולאו ובגנצ'ו- התנועה הנכונה מתבצעת רק משחרור מפרקי הרגל, רוב הרוקדים "עושים"/"אונסים" את התנועה ומתאמצים לשו. זרימת הרגליים החוצה ושחרור המפרקים נותנים לנו "אחיזה" טובה ברצפה, מאפשרים לנו לווסת את שיווי המשקל בכל צעד וצעד, וכתוצאה מכך אנו יכולים לשחרר את המתח המיותר "האופייני" בידיים ובכתפיים (בטנגו הארג. החלק התחתון פעיל יותר בתנועה מהחלק העליון.. ).
שחרור המתח המיותר, הנחיית כיוונים נכונה ושחרור המפרקים מאפשרים לשלד ולשרירים לנוע ולתפקד ללא הפרעות. תנועה ארוכה יותר, זורמת ודינאמית. הגוף נע בקלילות ובמינימום מאמץ- מה שמאפשר לנו לרקוד זמן ארוך יותר בלי להתעייף.
בלימה והנחיית כיוונים – תוך כדי תנועה
אנו בולמים ומכוונים בו זמנית- כל הזמן. בתנועה בתנוחה.
במשך כל הריקוד אנו ממשיכים בכל רגע ורגע לבלום את ההרגל ולכוון את עצמנו.
בלימה והנחיית כיוונים צריכים להיות אקטיביים, אנו צריכים לחדש אותם כל הזמן תוך כדי ריקוד. לפני התנועה, בזמן התנועה ובסיום התנועה.
אנו מניעים את עצמנו בכל רגע ורגע מתוך בחירה מודעת, וכך אנו רוכשים שליטה טובה יותר על הגוף שלנו ועל ביצוע הריקוד.
בעזרת לימוד, תרגול השיטה ואימון נוכל להגיע עם הזמן לרמה כזו שנוכל לבצע תנועות מורכבות ומהירות ועדיין להמשיך להיות מכוונים.
הכיוון והתנועה
מערכת הכיוונים/מתן הכיוונים לא מושפעת משינויי תנועת הגוף בחלל. לא משנה איזו תנועה נבצע- הכיוונים תמיד יזרמו באותם מסלולים, גם אם כיוון תנועת הגוף בחלל הפוכה/מנוגדת להנחיית הכיוון.
לדוגמה: כשהאישה צועדת לאחור- הראש והגפיים עדיין יזרמו החוצה וקדימה, נגד כוון התנועה.
הראש והגפיים נעים אחורה בתנועה – ובכיוון הן זורמות החוצה וקדימה.
כשהגבר צועד קדימה- הוא ימשיך לכוון את הגו שלו אחורה (ולמעלה), נגד כיוון התנועה.
הגו נע קדימה בתנועה – ובכיוון הוא נשאר לאחור (ולמעלה).
החיבוק – לרקוד באופוזיציה (ניגודיות)
את הטנגו הארגנטינאי רוקדים בהטיה קלה קדימה. הרקדנים נשענים מעט אחד על השני ויוצרים ביחד צורת V הפוכה (התמסרות הדדית). בד"כ יווצר ביניהם מגע של החזה והראש- היוצר אינטימיות- "לרקוד לב אל לב".
לא פשוט לרקוד בתנוחה זו משום שהיא דורשת רמה טכנית גבוהה מאוד (שבד"כ מגלים אותה עם הזמן והכאב..). נדרש אימון רב לביצוע נכון שלה גם אם הרקדן בקיא בטכניקת אלכסנדר, ביצוע לא נכון עלול להזיק מאוד לגופנו.
הטעות הנפוצה בתנוחת ריקוד זו היא "קריסה" על הפרטנר עם הקשתה של הגו. הדבר גורם לכאבים, אי נוחות וחוסר שיווי משקל. ההטיה קדימה צריכה להתבצע ממפרקי הקרסול, לא מהחזה ולא מהאגן, כשהגו ממשיך לכוון אחורה ולמעלה (לאורך עמוד השדרה)- לכיוון התקרה.
גם כשאנו נמצאים בהטיה קדימה- הכיוון למעלה של הגו נשאר תמיד לכיוון התקרה, ולא באלכסון לקודקוד. כאילו שמכל חוליה יוצא חוט לתקרה. הגו גם נשאר לאחור- כאילו אנו נשענים על קיר מאחורינו (או נשענים אל היד של הפרטנר). הכיוונים אחורה ולמעלה בגו עוזרים לנו להישאר בקו ישר בהטיה (קו ישר- מהרגליים לקודקוד). כל אחד מהפרטנרים "נמצא בגב" שלו ומחדש את הכיוונים שלו ללא הרף. כך יתאפשר לנו לרקוד בהטיה ביחד בנוחות ומבלי להזיק לעצמנו.
חשוב לציין שטכניקת אלכסנדר היא לא קסם, היא נותנת לנו את הכלים להתפתחות. ההתקדמות שלנו תלויה ברמת הרצון, הנחישות שלנו, והנכונות להשקיע בלמידה ובאימון. נדרשת עבודה פסיכו-פיזית- גופנית, נפשית ומחשבתית.
לפני שנתחיל לרקוד, נעמוד זה מול זו- ונחכה רגע. ניתן לצוואר להיות חופשי, לראש להוביל לפנים ולמעלה ולגב להתארך ולהתרחב בזמן שנטה את עצמנו קדימה ממפרקי הקרסול. נשחרר את הברכיים ונכופף אותן מעט (לא לנעול אותן), כדי שתמיד נהיה מוכנים לתנועה הבאה ונישאר בשיווי משקל. הידיים חופשיות זורמות החוצה, מונחות בקלות על הפרטנר ו"צפות".
אנו לא נשתמש בפרטנר כמוט אחיזה (בנות ..) "הקונטרה"/הכוח בא מהגו (המכוון) ולא מהידיים. בדרך זו נשמור על שווי המשקל שלנו ושל הפרטנר.
כאשר אנו מכוונים את עצמנו כהלכה בחיבוק עם הפרטנר אנו יוצרים בינינו אופוזיציה/ניגודיות (הקיימת בו זמנית גם בגופינו)- אלמנט חיוני בריקוד הנותן לנו קשר גוף טוב בלי להחזיק אחד בשני.
כשאנו רוקדים באופוזיציה אחד לשני אנו נישאר יציבים וחופשיים במהלך כל הריקוד ונוכל להוביל ולעקוב בקלות לכל כיוון העולה על הדעת בכל רגע ורגע בריקוד. אנו נמצא בקלות את שיווי המשקל האישי והמשותף בקולגדס ובוולקדס. הריקוד נעשה דינאמי וזורם יותר, נוכל להוביל ולעקוב במהירות בתחושה שהתנועה מתרחשת כמעט מעצמה. זוגות שרוקדים באופוזיציה (במודע או לא במודע) בולטים על הרחבה. רואים שיש להם את "זה"- בנוכחות, ביציבות ובהרמוניה שהם מקרינים בריקוד שלהם. הם נעים ביחד ובווירטואוזיות ועם זאת, התנועה שלהם נראית קלילה וחסרת מאמץ. זהו אפקט האנטי גרביטציה.
הכרה במודעות התחושתית הלקויה
חשוב להכיר בכך שהמודעות/"התפיסה" שלנו לגבי גופנו לא תמיד אמינה.
למשל, אדם ירגיש שהוא מכוון את ראשו לפנים ולמעלה כשלמעשה הוא גורם לראשו ללכת אחורה ולמטה. לכן אנו צריכים להיעזר במורה לטכניקת אלכסנדר ובמראה, לפחות בשלבים הראשונים של תהליך ההתפתחות שלנו.
***
לסיכום: טכניקת אלכסנדר מציעה לרקדן את האמצעים שבעזרתם יוכל ללמוד לרקוד באופן נכון ומהנה את הריקוד הלא פשוט, המורכב והקסום הזה, לממש את הפוטנציאל המלא של הרקדן ולהגיע להנאה הגדולה שבעומק הריקוד הזה- כתוצאה מהבהירות ומהבנה שנרכשת בלימוד הטכניקה לגבי איך "זה" עובד ויישומה בריקוד.