מאת יהודה קופרמן //
האדם הוא תזמורת איברים שבה נגינת רבים יוצרת את הקול המאוחד וההרמוני. המופלא מכל, שבניגוד למגדל בבל, שלבוניו הייתה שפה אחת ודברים אחדים, הרי שבתזמורת, במקהלה, בכלי מיתר, בציור, ובפרט באומנות החיים, ההרמוניה – השפה האחת, נוצרת דווקא מהניגודיות של הפרטים, ניגודיות במובן של "עזר כנגדו".
אפשר לומר שהעולם נברא ותוכנן על פי הנוסחה, שבה כל פרט מהיצורים החיים בהיכל שבין שמיים וארץ הוא ייחודי ועצמאי – עולם בפני עצמו. בצומת ההבנה הזאת ניצבים מצד אחד האגו היצרי,המפתה, השתלטן והמבודד, ומצד שני האחד מזוג, מצוות, קהילה, עם ועולם.
טכניקת אלכסנדר עוסקת באומנות החיבור שבין הניגודים. הנפלא בחיבור שאין בו התבטלות כי אם הבחנה בעצמיות של המחוברים. העיקרון הבסיסי בחיבור הוא לא תיקון האחר כי אם הבנת המתחבר (המורה במקרה שלנו) שהוא נוטע את שורשי ידיו בשדה המשווע להצמיח – בתלמיד, ושם מגלה את קולו שלו. ברגע זה נוצר דואט שהנפש חווה, והגוף מפנה לה מקום.
מה יפה יותר מלהאמין באדם, להתארח (ולא להתארך…) בעולמו ולהעניק לו את תחושת היכולת לקבל ממנו, שהרי אז הופכת היד, הבשר – לרוח. הטבע המקיף נמצא מוחשי יותר כשגם אדם לאדם הוא טבע שיש בו נגיעה מתחברת כשמיים החלולים המלאים. כאן נוצרת הפתיחה ההדדית, שבשפה האנטומית נקראת אורך ורוחב. הדבר נכון לגבי כל נושא שאליו אנו מגיבים ומתייחסים. אנחנו לא מנגנים על פסנתר ולא על כינור ולא על כל כלי אחר כי אם מנגנים ונפתחים ומתכוונים מהם, מיכולתם להעניק לנו את הצלילים שיעשירו אותנו.
גדולתו של אלכסנדר שגם בהיותו יחיד במחקרו–גילה את היחד. העזר המעט כנגדו, הייתה דמותו שנשקפה בראי, השאירה אותו בודד ואילצה אותו להזעיק את שריריו, אותם כלים שהביאו אותו לצרידות הקשה. רק כאשר חווה שהאמונה הבלתי מעורערת במקומו העליון של הראש ברגע של "עייפות ונטישה מהחזקתו" מאפשרת לראש להתנוסס, הבין את משמעות הכיוון, כאמונה בהתרחשות ממעמקי אי העשייה אל המקורות המחיים שנגלו אליו.
מרגע זה אלכסנדר כבר לא היה בודד, היה לו יותר מבן זוג אחד שנגע בו, יותר משניים ומקבוצה. כל העולם המקיף והמנשים חיבק אותו בשריריו הסמויים – בשמים הכל כך נוכחים ומזמינים, גם אם בלתי נראים. המיוחד בגילוי, שאת אותו אזור פגוע בגופו, המפגש בין ראש לצוואר, הפך אלכסנדר לכינור הראשון של תזמורת הגוף, שכל חבריו עד לשורות הנידחות של בוהן ואגודל מתכוונים לפיו.
זכות ראשונים שמורה ל "קול" במחקריו של אלכסנדר, ונראה שהנשימה והשירה הכרוכים זה בזה, מייצגים יותר מכל את גילויו. בהתייחסותו לנשימה הוא מצביע על כך שאיו צורך לשאוב את האוויר המתדפק על פתחינו מיוזמתו, והנסיונות לנשום "נכון" הם ניפוח, הרמת חזה ושמיטתו. ובאשר לקול ולשירה- הטכניקה אינה מנסה לקחת את מקומם של העוסקים בפיתוח הקול, אבל מצביעה על כך שהאלמנטים הטכנים אינם מצטמצמים להתיחסות במתרחש בגוף בלבד. השירה אמנם מגיחה מהשפתים, אבל את כוחה מקבלת במקביל גם מהריאות הבלתי נראות סביב הגוף, המשפיעות כשאין התעלמות ממציאותן. להשמיע קול ולשיר זו חוויה מענגת, ולגלות שהעולם אינו רק המאזין אבל גם המשמיע–זו חוויה שלימה.