מאמר // צבי עצמון, משורר עברי, עורך, מורה וביולוג, מאיר את עינינו לגבי עולמם המופלא של החושים – לכל מי שאינו מוכן להסתפק בידע הדל שעמד לרשותו של אריסטו. צבי עצמון, מחבר הספר "גוף הנפש: נפלאות מוח האדם", הוא העורך המדעי של הירחון "גלילאו – כתב עת למדע ומחשבה" ומרצה בקורסים מדעיים של משרד החינוך.

על פי טקסט שפורסם במדור "למען הדיוק" – גליליאו 72, אוגוסט 2004

על שאלות "כמה" רבות אפשר לענות בקלות בעזרת החושים: הסתכל, כמה ילדים יש בחדר? הקשיבי, בכמה כלים שונים הם מנגנים? והנה, מסתבר שהתשובה לשאלה הפשוטה לכאורה "כמה חושים יש לנו?" היא לא ממש משחק ילדים.

היה היו פעם חמישה חושים. שם האחד ראייה, שם השני שמיעה, שם השלישי חוש הריח, שמו של הרביעי טעם, ושם החמישי… רגע, מה היה שמו של החוש החמישי? לא, לא ששכחתי את שמו של החמישי. לא, הבעיה שלי היא הפוכה – יש לי פתאום יותר ממועמד אחד, ואפילו לא מעט מועמדים: חוש המגע, חוש הכאב, חושי הטמפרטורה, חושי התאוצות.

יהיה מי שיטען: ההתלבטות הזו כולה קשקוש; החמישי הוא, כמובן, חוש המישוש! אלא, כמו שבעת הגמדים הנחמדים, חמשת החושים טובים לאגדות של ילדים. להן בלבד.

אכן, חושים יש לנו רבים, ולפיכך שלושה דברים עומדים למען הדיוק בפני בחינה: אגדת חמשת החושים עצמה, הביטוי "החוש השישי" לציון מה שמעבר לחושים הפיזיים הידועים, וכן המונח "חוש המישוש".

חוש הראייה, באמצעותו אנחנו קולטים מידע חזותי, או בפשטות – רואים את העצמים שבעולם. וכיצד אנחנו יודעים על הטמפרטורה שלהם? שמא תגידו בעזרת חוש המישוש? האם אמנם צריך לגעת בתנור הלוהט (סכנה!) כדי לעמוד על היותו חם? ואם די לקרב את היד אל התנור, מבלי לגעת בו – האם לכך ייקרא מישוש? ואף זאת: עינינו אף פעם אינן נמצאות במנוחה מוחלטת כשאנו מביטים בעולם; העיניים מבצעות (בעזרת השרירים הרצוניים המניעים אותן) תנועות סריקה של העולם ותנועות ריצוד קטנות וקופצניות. האם בעקבות זאת אנחנו מכנים את חוש הראייה "חוש סריקת העולם החזותי (ויזואלי)"? והרי זה פירושו של "מישוש": פעולות שרירים המניעות את האצבעות על פני העצמים. אלא שתנועות הן תופעה מוטורית, ובמונח חושים אנחנו מתכוונים לקליטה של מידע ולהופעת תחושות. ובכן, כפי שלא נאמר "חוש סריקת העולם החזותי" כך גם אין לנו חוש מישוש. תנועות האצבעות, ממש כמו תנועות העיניים, מסייעות בקליטת המידע על ידי החושים, אך אינן החוש עצמו. הווי אומר: חוש המישוש אינו אלא אגדה, ובעור האצבעות הממששות זרועים קצותיהם של תאי חישת המגע, חושי הטמפרטורה, וגם חישת הכאב – הוא שהופעל בדקירת הפלך (ויש גורסין: המחט) באגדת היפהפיה הנמה.

מה מספרם, אם כן, של חושינו? למען האמת, המספר אינו סגור ומוסכם. ובכלל, לא כל החושים הם בעלי "מעמד שווה"; יש חושים שניתן לאחדם או לפצלם, והשאלה אם מדובר בחושים ממש או בתת-חושים. השאלה של מספר החושים שלנו היא במידה רבה שאלה של הסכמה. עם זאת, המספר 5 בהקשר לחושים קרוב יותר לאגדה מאשר למציאות.

את החושים השונים ניתן לחלק לקבוצות לפי אמות-מידה (קריטריונים) אחדות. אחת מאמות-המידה לסיווג החושים היא המודעוּת: האם חוש מסוים מחולל תחושות מודעות אם לאו. ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע, חושי הטמפרטורה של העור, כאב כמובן, חושי הכוחות המופעלים עלינו (כמו הכבידה) – חושים אלה משרים בנו תחושות מודעות. לחושים שפעילותם אינה משרה בנו במישרין תחושה מודעת יש הרבה פחות "יחסי ציבור", וייתכן שאזכור מי מהם יעורר תמיהה. עם החושים שאינם משרים בנו במישרין תחושה מודעת נמנים החוש הרגיש ל – ובוחן את – אורך שרירינו (חוש כישׁוֹרי השריר); החוש הרגיש למתח השרירים (מבני גולג'י בגידים); החוש הבוחן את לחץ הדם בעורקים הגדולים; החוש הרגיש לריכוז החמצן המומס בדם העורקי; החוש הבוחן את מידת החומציות (ה-pH) של נוזל המוח-והשדרה (CSF); החוש העוקב אחר הערך האוסמוטי ("הלחץ האוסמוטי") של הדם בהיפותלמוס; והחוש הבוחן את הטמפרטורה בהיפותלמוס.

חוש זה, הבוחן את הטמפרטורה בהיפותלמוס, יכול להמחיש היטב מה פירושו של חוש שפעילותו אינה משרה בנו תחושה מודעת וישירה, ומה חשיבותם של החושים הבלתי מודעים. חישבו למשל על שני משפטי החיווי הבאים "אני חושב שיש לי חום" ו"אני חושב שכואב לי הראש". שניהם יכולים להיות קשורים לתחילתה של שפעת ובשני המקרים ייתכן שההמלצה תהיה לבלוע שתי גלולות אספירין או דקסמול. אבל בעוד המשפט הראשון מתקבל על הדעת, הרי שהמשפט השני הוא בלתי אפשרי. אדם אינו יכול לחשוב שיש לו כאב ראש – כאב הוא תחושה מודעת: כאב או שחשים או שאין חשים; הוא איננו קיים אלא כתחושה. לעומת זאת הטמפרטורה של המוח (בניגוד לטמפרטורת העור) נבחנת על ידי חוש שאינו משרה בנו תחושה מודעת, ולכן אתה יכול לחשוב שיש לך חום ולטעות: מכשיר אובייקטיבי – המדחום – הוא שיכול להכריע בשאלה, אך לא התחושה. ואכן, פעמים רבות כשטמפרטורת הגוף עולה חשים דווקא קור עז, צמרמורת…

מבחינת תפקודו של הגוף ותפקודן של המערכות הפנימיות החיוניות, חשובה הטמפרטורה הפנימית. כשקר זרימת הדם לעור מצטצמצמת, וזאת כדי להקטין את הקרנת החום מן הגוף לסביבה הקרה. אלא שצמצום זרימת הדם לעור גורמת לו להתקרר יותר, וכאמור חושי הטמפרטורה שבעור משרים בנו תחושה מודעת – ובמקרה זה תחושת קור מציקה. אלכוהול מרחיב את כלי הדם בעור וגורם לפיכך תחושה נעימה של חמימות, אלא שבתוך כך הוא מגביר את בריחת החום מן הגוף, ובתנאים קשים עלול לקרב את הטמפרטורה הפנימית לנקודה נמוכה עד כדי סכנה. הרי לכם הדגמה לחשיבותו של חוש שאינו משרה בנו תחושה מודעת.

מה הסיבה ללשון הריבוי "חושי הטמפרטורה של העור"? האמנם מדובר ביותר מחוש אחד? – אכן, מתברר כי יש לנו שני חושים הבוחנים את טמפרטורת העור: חוש לחום וחוש לקור. חוש לחום – ניחא, אבל חוש לקור? והרי אין "חיה" פיזיקלית המכונה "קור", כי אם מיעוט חום. להגדרה המשונה-לכאורה "חוש לקור" נחזור בהמשך.

תאי חישה

החושים השונים מבוססים כולם (אולי פרט לחוש הששי…) על סוג מיוחד של תאים – תאי חישה. אלה הם תאים ככל התאים שבגופנו: הם מכילים ציטופלזמה, גרעין-תא, מיטוכונדריונים – בקיצור, כל רכיבי התא הרגילים, ועטופים כמובן בקרומית-תא (ממברנה), שבתאי החישה נודעת לה חשיבות מיוחדת. מה שמיוחד לתאי החישה, ומגדיר אותם ככאלה, הן שתי תכונות: רגישות גבוהה לסוג מסוים של גירוי, והיכולת לתקשר עם מערכת העצבים. רגישות גבוהה פירושה סף נמוך: גירויים מסוימים מצליחים להפעיל את תאי החישה גם כשעצמתם של גירויים אלה נמוכה מאד. לכל סוג של תאי חישה "גירוי מַתאים" אחר, כלומר – סף נמוך לגבי סוג אחר של גירויים. כך ניתן לסווג את החושים בדרך נוספת – על פי "הגירוי המַתאים" לאותו חוש, הגירוי שהסף לגביו נמוך, כלומר הרגישות כלפיו גבוהה. רגישות, גבוהה ככל שתהיה, אין בה תועלת מבחינת הגוף, אלא אם כן תא החישה מתקשר עם מערכת העצבים – רק כך המידע המתקבל בתאי החישה יכול לעורר תגובה מתאימה (בריחה מאריה טורף, הפרשת רוק נוכח ניחוח מזון), לעבור עיבוד מתאים ולהיחרת כזיכרון. עיקרו של דבר, תאי חישה הם תאים שגירוי מַתאים גורם להם להפעיל מסלולים עצביים-מוחיים, כלומר לתרגם את הגירוי לשפה הכללית של מערכת העצבים והמוח. תרגום זה של הגירוי לשפה הכללית של מערכת העצבים מכונה התמרה (transduction), תהליך שסופו הפרשת שליחים עצביים (נוירוטרנסמיטרים) מתאי החישה לתאי העצב המתַקשרים איתם. מנגנוני התרגום נבדלים מאוד בין תאי החישה השונים. למשל מנגנון ההתמרה בחוש השמע שונה לחלוטין ממנגנון ההתמרה בתאי החישה לאור (פוטורצפטורים). הדבר נכון לעתים אף במסגרת אותו חוש עצמו – ההתמרה בתאי החישה למלוח נבדלת מאוד מההתמרה בתאי החישה למתוק או למר.

כל סוג של תאי חישה רגישים במיוחד לסוג מוגדר של גירוי, "הגירוי המתאים". ואולם גירוי בעצמה גבוהה, גם אם אינו הגירוי המתאים, יכול לעורר פעילות במסלול החושי והשריית תחושה. כך למשל מכה בעין יכולה לעורר תחושות ראייה, כגון "לראות כוכבים" בעקבות מהלומה או חבטה. חבטה באוזן יכולה להשרות תחושות שמע, "צלצולים". תחושות בעקבות "הגירוי הלא מתאים" מתבטאות בתחושות אֶנטאוֹפטיות, בתחושת רתיחה, ומעמד מיוחד יש לכך בחוש הכאב – תחושת כאב (וניווכח כי הכאב הוא חוש בפני עצמו!) יכולה להתעורר בעקבות גירוי לחץ חזק מדי, טמפרטורה גבוהה מדי, קול בעצמה גבוהה מאוד, אור מסנוור.

תופעות אנטאופטיות הן תחושות ראייה בעקבות גירויים שאינם גירויי אור. דוגמה אחת כבר הזכרנו: "כוכבים ביום" הנראים בעקבות חבטה בעין. הנה דוגמה נוספת: עצמו בעדינות עין אחת וגעו בעדינות בעפעפיים העצומים בזווית הפנימית של העין בזרת. אנשים רבים חווים במצב זה עיגול כהה (כחול או שחור) המוקף בטבעת בהירה (צהובה, כתומה או בגוון אחר). אם אינך רואה, כדאי לנסות בתנאי תאורה אחרים או לעצום בעדינות גם את העין השנייה. כדאי לנסות מה הקשר שבין תנועת קצה הזרת לבין הדמות האנטאופטית – למשל להניע את הזרת בתנועת מעלה-מטה.

הערה לשונית קטנה: המונח האנגלי הרווח עבור תא חישה הוא רצפטור (receptor). ואולם המונח רצפטור הוא דו-משמעי: הוא מציין תא חישה אך גם מולקולת חלבון המזהה שליחים שונים (הורמונים, נוירוטרנסמיטרים, גורמי גדילה), או אף מולקולות נושאת מידע חושי, כגון ריח. והנה, המונח העברי "תא חישה" הוא חד משמעי, ולפיכך עדיף (מולקולות מזהות מכונות בעברית "קולטנים"). מכל מקום המונח רצפטור במובן תא חישה שימושי לאיפיון סוגים של תאי חישה, כגון תא חישה לאור – פוטורצפטור, תא חישה לטמפרטורה – תרמורצפטור, תאי חישה לחומרים – כימורצפטורים. 

בשלב זה ניזכר בחוש ל"קור", ששמו יכול לעורר צמרמורת בפיזיקאים, שהרי עבור פיזיקאי אין דבר כזה "קור", אלא רק מעט חום. והנה, בעור החיצוני וברירית הפה פזורים תאי חישה שמופעלים על-ידי עצמים שהטמפרטורה שלהם עולה במספר מעלות על זו של העור החיצוני (או רירית הפה) – אלה הם תאי חישה לחום, תרמורצפטורים לחום. אך מסתבר שיש גם תאי חישה המופעלים על ידי עצמים שהטמפרטורה שלהם נמוכה יותר מזו של העור ורירית הפה. תאים אלה הם המכונים "תאי חישה לקור" (תרמורצפטורים לקור). חשוב להדגיש שמדובר בשתי מערכות נפרדות של תאי חישה, ולא ברצף אחד מקר לחם. פירוש הדבר הוא שניתן, עקרונית, להפעיל במקביל את שתי המערכות השונות. אפשר לעשות זאת, למשל, כשנוגעים במשהו מאד חם, לוהט: הטמפרטורה כה קיצונית, עד שהיא מעוררת לא רק את תאי החישה לחום, אלא גם את תאי החישה לקור (ולכאב). בדומה, אפשר לעשות זאת גם כשנוגעים במשהו מאוד קר. ואכן, תחושת הצריבה שחשים כשנוגעים במשהו לוהט דומה לתחושת הצריבה שחשים כשנוגעים במשהו מאוד קר.

נוהגים לסווג את החושים השונים גם על פי המיקום ביחס לגוף: חושים שמרחוק, חושים שבמגע, חושים פנימיים. לכאורה בכך מוצו כל האפשרויות, אבל נוהגים לציין בהקשר זה סוג נוסף של חושים – חושים "עצמיים" (פרופריוצפטורים). החושים "שמרחוק" הם ראייה (אנחנו רואים את השמש במרחק 150 מיליון ק"מ. אכן, חתיכת מרחק…), שמיעה (שומעים עכשיו את שאגות הקהל באיצטדיון הכדורגל שמרוחק קילומטר מביתי), ריח (אני מריח את פריחת היערה שבחצר). וכאמור, בחום הקורן ניתן לחוש במרחק מה מן התנור. החושים שבמגע הם מגע, טעם, וכן חושי הטמפרטורה (אף שכאמור בחום אפשר לחוש גם מרחוק) וכאב (כאב יכול להיות גם פנימי). עם החושים הפנימיים נמנה לחץ, כאב ושורה ארוכה של חושים שאינם משרים תחושות מודעות: החוש לריכוז החמצן בדם; החוש הרגיש לערך האוסמוטי של הדם במוח; החוש הבוחן את הטמפרטורה בהיפותלמוס; ועוד. ומה הם "החושים העצמיים (פרופריוצפטורים)"? איזה מקום נותר להם למלא בסיווג? – מדובר בחושים פנימיים, שהגירויים המפעילים אותם תלויים בפעולות ובתנוחות הגוף עצמו, ומכאן "עצמיים". החוש של כישוֹרי השריר, הרגיש לאורך שרירינו, הוא דוגמה מובהקת לכך. דוגמה נוספת: תאי החוש (המכונים, על-שום צורתם במיקרוסקופ, "תאי שיער") שבפרוזדור ובקשתות האוזן הפנימית, המגיבים לכוח הכובד, לתאוצה קווית וסיבובית, ומהווים רכיב מרכזי במערכת הווסטיבולרית, מרכיב של מה שמכנים "חוש שיווי המשקל".

ראוי להעיר שהחושים שמרחוק מופעלים למעשה, ומעוררים בנו תחושות, רק כאשר הגירויים מגיעים פיזית לגופנו. איננו רואים את השמש, אלא את הפוטונים שיצאו ממנה, כשמונה דקות לאחר שיצאו ממנה. איננו שומעים את צלצול הטלפון, אלא רק כשגלי הקול פוגעים פיזית באוזנינו. איננו מריחים את הפרחים שבגינה, אלא את המולקולות שהתנדפו והגיעו, פיזית, לכימורצפטורים שברירית ההרחה שבאף. עניין זה אולי לא קל לתופשׂו, במיוחד לא ביחס לחוש הראייה, ואכן היוונים הקדמונים חשבו כי משהו יוצא מן העין וכשהוא פוגע בעצם אנחנו רואים. הסיבה לקושי תפישתי זה היא שהמוח, שפעילותו היא המשרה בנו את התחושות למיניהן, גם משרה בנו תחושה שאנו רואים את העצמים "שם", בעולם החיצוני, בעוד שלמעשה התחושות, כולן, מושרות בנו בעקבות פעילות מוחית.

לא זו בלבד שהתחושות נובעות ישירות מפעילות מוחית, שכרגיל מתעוררת בעקבות מידע עצבי שמקורו תהליכי התמרה בתאי החישה, אלא שפעמים רבות העצמים הם עצמם נטולי אותן תכונות שאנו מזהים בהם כתחושות. במילים אחרות לפרחי היערה עצמם אין ריח! הם מפיצים כמובן מולקולות נדיפות, שמפעילות תהליכי התמרה בכימורצפטורים שברירית ההרחה, תהליכים המובילים בסופו של דבר לעירור פעילות עצבית באזורים מתאימים במוח, אזורים שפעילותם משרה בנו אותן תחושות נועם נפלא של ריח היערה. שהרי אם נפגעו הכימורצפטורים ברירית ההרחה של אדם, או אם אזורי המוח הרלוונטיים אינם פועלים בו, היערה עבורו נטולת ניחוח. אלא שבמקרה זה ניתן לטעון שמדובר במקרה חריג, לא תקין. לא כך הוא סיפורו המפורסם של החומר PTC (פניל-תיו-קרבמיד). יש בני אדם שמעט חומר זה על הלשון מעורר תחושת טעם מר. לעומתם יש בני אדם שאף ריכוזים גבוהים יותר אינם משרים בהם תחושת טעם מר. האם ל-PTC יש טעם מר? – לא, ודאי שלא. המולקולות שלו מפעילות בחלק מבני האדם תהליכי התמרה ובעקבותיהם תהליכים מוחיים המשרים תחושת טעם מר. באותה מידה לסכרין אין טעם מתוק – המולקולות שלו מפעילות תהליכי התמרה ובעקבות זאת תהליכים מוחיים הנוטעים בנו תחושת מתיקות. ואמנם, יש בעלי חיים אוהבי סוכר שנדחים מסכרין. ואולם העניין המהותי הוא שגם לסוכר אין טעם מתוק – המולקולות שלו… טוב, ההמשך ידוע כבר.

הדבר בולט במיוחד ביחס לתחושת הצבע. מאחר שעניין זה כבר תואר בגליליאו ("רואים צבעים – על צבעים ועצבים", גיליון 42) אציין אך זאת: אם מתבוננים בתפוז ובמקביל מצלמים אותו במצלמה המעבירה את התמונה באורח מקוון (on-line) למכשיר טלוויזיה, באופן שהתפוז האמיתי ותמונתו על גבי הצג נראים בדיוק באותו צבע, הֶרכב אורכי הגל המגיע לעיניך מן התפוז עצמו (הרכב גלים שנקבע על-ידי תכולת הפיגמנטים הטבעיים בקליפת התפוז) שונה במובהק מהֶרכב גלי האור המגיעים לעיניך מתמונת התפוז שעל הצג (הֶרכב גלים שנקבע על ידי רכיבי הצג, RGB).      

סיכום ביניים: מנייתם של החושים וסיווגם איננו דבר פשוט, חד-משמעי ומקובל על הכל. אבל חמישה חושים? המספר הזה לא ממש מסתדר.

דרך אפשרית נוספת לסיווג החושים היא על פי אופי הגירוי המתאים. מבחינים בין חושים שתאי החישה שלהם המגיבים לגירויים פיזיקליים לבין חושים כימיים. גירויים פיזיקליים שונים מפעילים פוטורצפטורים (תאי חישה לאור, השוכנים ברשתיות העיניים), תרמורצפטורים (חיצוניים ופנימיים; ל"חום" ול"קור"), את המכאנורצפטורים של חוש המגע והלחץ, ואת תאי השיער המגיבים לתנודות מכאניות (קול, בשבלול האוזן הפנימית) ואלה המגיבים לכוח הכובד ולכוחות אחרים (בחלקים האחרים של האוזן הפנימית). תאי חישת הטעם ותאי חישת הריח הם כימורצפטורים, וכמוהם כימורצפטורים הבוחנים את הלחץ החלקי של החמצן בדם, את הערך האוסמוטי של הדם ועוד.

מבחינה זו חוש הכאב מהווה קבוצה בפני עצמו – את תאי חוש הכאב (המכונים נוציספטורים) יכולים לעורר הן גורמים פיזיקליים, כמו לחץ חזק וטמפרטורה גבוהה מאוד, והן גורמים כימיים – כמו חומצה חזקה. יש המגדירים לפיכך את חוש הכאב בתור חוש "ביולוגי": הגירויים המעוררים אותו הם בדרך כלל דברים שגורמים נזק, או שעלולים לגרום נזק, לרקמות חיות. ייחוד נוסף של חוש זה הוא שתחושת הכאב מלווה כרגיל באמוציה שלילית קשה, בעוד שראייה, למשל יכולה לעורר אמוציות חיוביות, שליליות, או שלא לעורר אמוציה חזקה כלשהי.

הנטולים חוש כאב

אי-תפקוד של חוש הראייה הוא מצב המכונה עיוורון, חוסר שמיעה – חירשות, חוסר יכולת לחוש ריח – תתרנות (anosmia), אי-תפקוד של חוש הטעם – ageusia. אי יכולת לחוש בכאב יכולה להיגרם בעקבות לקויות אחדות, חלקן הקפיות (תפקוד לא תקין של סיבוני הנוציספטורים) וחלקן מרכזיות – פגיעות באזורי מוח המשרים תחושת כאב. פגיעה מולדת ספציפית בתפישת כאב מכונה "חוסר מוּלד של רגישות לכאב"

(Congenital insensitivity to pain וגם congenital universal insensitiveness to pain). ציינתי מונחים אלה כדי להדגיש כי כאב הוא חוש "ככל החושים", ולא שכאב הוא "סתם הרבה לחץ", למשל, וכן שכאב איננו מונח נרדף (סינונים) לחיים עצמם. כשם שיכולים להיות חיים ללא חוש ראייה, כך ייתכנו חיים ללא חוש כאב. עניין זה אינו מובן מאליו, בין השאר מפני ש"כאב אפשר לחוש בכל מקום", אין לו איבר חוש מיוחד לעצמו, ואפשר לחוש כאב הן על פני שטח הגוף (שם האיתור שלו מדויק) והן באיברים פנימיים (בהם איתור הכאב הרבה פחות מדויק, ובמקרים רבים של "הקרנה של הכאב"). אבל זאת יש לזכור – במקום שאין תאי חישה לכאב (נוציספטורים) אין תחושת כאב – כך למשל ברקמת המוח עצמה. חשוב להבחין בין חוסר תחושת כאב לבין ניטרולה של האמוציה השלילית הכרוכה כרגיל בכאב – פגיעות מוח מסוימות יכולות לאפשר זיהוי של גירויי כאב (למשל – דקירת מחט) אך לבטל את האמוציה השלילית הקשה המלווה את תחושת הדקירה, תחושת הסבל והצורך הדחוף להפסיק את הכאב.

דרך נוספת למיין את החושים היא על-פי איברי החוש: לחוש הראייה איבר משלו ורק שלו – העין. האוזן (לפחות האוזן הפנימית) משמשת לא רק את חוש השמיעה אלא גם את חושי הכוחות, כולל הכובד. האף משמש קודם כל לנשימה, אבל הוא אכן איבר ההרחה. וחוש הטעם – מי האיבר שלו? פקעיות טעם (שבתוכן שוכנים הכימורצפטורים של הטעם) מצויות על הלשון ועל החיך, אך גם בלוע. חוש המגע וחושי הטמפרטורה החיצוניים  – תאי החישה שלהם מפוזרים בעור, תאי חישת הכאב – הנוציספטורים, מפוזרים גם הם בעור, אך גם באיברים פנימיים. והחושים הפנימיים והעצמיים – תאי החישה שלהם שוכנים באיברים פנימיים. 

 נוכחנו כי אפשר להבחין בין חוש ל"חום" לבין חוש ל"קור" – הם שונים בתכונותיהם. נוכחנו גם כי תהליכי ההתמרה בסוגים שונים של תאי חישה אף במסגרת אותו חוש עצמו יכולים להיות נבדלים מאוד. ובחוש הראייה אפשר בהחלט להבחין בסוגים שונים של ראייה, ב"ראיות" שונות ובמידה רבה נבדלות. הבחנה בין אור לחושך, הבחנה בין עוצמות אור היא ראייה, שהרי התחושה מופעלת על ידי אור, אך היא כמעט שאינה תורמת לנו מידע שימושי על העולם. ראייה כזו עלולה להיות מנת חלקו של מי ששתי העדשות שלו עכורות מאוד (קטארקט) – אדם כזה אינו רואה עצמים, כך שהוא כמעט עיוור. ממד נוסף של הראייה היא ראיית צבעים – אדם יכול להיות נטול לחלוטין ראייה זו (עיוור צבעים מוחלט) ועדיין לראות בכל מובן אחר. עיוורון צבעים מוחלט יכול לנבוע מפגם גנטי ברשתית העין, או מפגיעה מוחית ספציפית. פגיעה מוחית אחרת עלולה לגרום לעיוורון לתנועה (אגנוסיה של התנועה): היכולות להבחין באור/חושך, להבחין בצורות ודמויות, להבחין בצבעים ובעומק, יכולות אלו תקינות, אך אין יכולת לתפוש את התנועה כרצף: העולם נראה כסדרה של שקופיות נייחות ולא כסרט רציף. פגיעות מוח נדירות עלולות לגרום לאיבוד ראיית התלת-ממד – העולם והעצמים נראים שטוחים כקלפים. ואולם ליקוי נפוץ הרבה יותר עלול לפגוע באחד ה"רמזים" החזקים ביותר למוח – רמז המכונה "הפער הדו-עיני" ("הרמז הסטראוסקופי"), התלוי בהשוואת המיקום של דמויות העצמים השונים על גבי רשתיות שתי העיניים. רמז זה מקנה לנו תחושה של תלת-ממד "ממשי", אמיתי, כזו שאנו חשים בסרטי 3D או בהתבוננות באוטוסטריאוגרמות (וראו: "העין המופלאה – מאין העומק?", גליליאו 19).

***

לסיכום: מיון החושים ומנייתם אינם דברים פשוטים ומוסכמים. יש חושים שניתן לאחדם (על בסיס אופי הגירויים המתאימים, למשל) ויש כאלה שניתן לפצלם לחושים או תת-חושים נפרדים. החוש ה"מגוון" ביותר מבחינה זו הוא חוש הראייה: הבחנה פשוטה בין אור לחושך, הבחנה בצורות, ראיית תנועה, ראיית צבעים, ראייה תלת-ממדית וסטריאוסקופית. ואולם, ככל שמיון החושים אינו פשוט ומוסכם, המספר 5 בהקשר לחושים הוא במידה רבה אגדה ותו לא.