שלומית בירן, בת קיבוץ מזרע, היתה מודעת מגיל צעיר לחשיבות ה'שימוש בעצמי' מתוך עיסוקה בריקוד ובמוסיקה. אל הטכניקה הגיעה באופן מיקרי, הגיעה – ונשארה. לאחר שקיבלה שעורים רבים, גם בארץ וגם בלונדון, נכנסה ב-1974 לכתה הראשונה של שמואל נלקין להסמכת מורים. ומאז עוסקת ברציפות בהוראת טכניקת אלכסנדר. בתחילת דרכה כמורה לימדה באזור הגליל, ובהמשך בחיפה שם גרה בעשרים השנים הבאות. כיום גרה ועובדת בשוהם, יום בשבוע עובדת בתל-אביב מזה שנים רבות. אוהבת ועוסקת לאורך שנים בשירת מקהלה בנגינה על חליל ובמוסיקה בכלל, אם כי לא באופן מקצועי. לאורך השנים עבדה עם לא מעט מוזיקאים – זמרים ונגנים – מקצועיים וחובבים.
"כאן מצאתי את מקומי" היא אומרת "גיליתי שאני תורמת להם הרבה, וגם נתרמת כמובן. אני פשוט אוהבת לעבוד איתם", ולשאלה מה נותנת הטכניקה למוזיקאי, היא עונה "את עצמו".
טכניקת אלכסנדר מלמדת לוותר על ההרגלים הישנים ומאפשרת במקומם ארגון אחר של העצמי (ה-self). לצורך כך נדרש ללמוד, מתוך הכרה בדבר, את עקרונותיה של הטכניקה: משמעות ה-Primary Control (היחס הבסיסי), אי העשייה ועצירת התגובה המורגלת הנלווית אליה. בהדרגה מגלים, שכאשר מאפשרים לזה לקרות, נוצר ארגון פנימי אחר, ארגון שיהיה לו ביטוי חיצוני אחר לשימוש שלנו בעצמנו, בכלל זה גם שירה ונגינה.
אצל כל אמן, כמו אצל כל אדם, ה'יחס הבסיסי', שבין הראש לעמוד השדרה, הוא שיאפשר את השימוש המשופר בעצמו. את ה'יחס הבסיסי' על האדם לקבל על עצמו מתוך החלטה מודעת – הכרה בדבר – constructive conscious control, כי בלי הכרה זו הוא ינציח את ההרגל הקיים, המחכה לו בכל פינה.
המורה, תפקידו להנחיל לתלמיד את ראיית הדרך הזו, שבסיסה הוא היחס שבין הראש לבין עמוד השדרה. כדי לאפשר אותו, עלינו ליצור בתוכנו את התנאים של צוואר חופשי, ראש לפנים ולמעלה, גב מתארך ומתרחב ('היחס הבסיסי'). הנחלת חוויה זו נעשית ע"י העברת הכיוונים דרך המגע בתלמיד, כשתוך כדי כך המורה מייצר כיוונים משל עצמו, בתוכו. כיוונים אלה הם ה'תוכן' המועבר דרך הידיים המשמשות כ'צינורות'. על המורה לדאוג באופן מתמשך, שיעברו 'כיוונים' ולא מניפולציות של 'עשייה', בכך הוא מאפשר לתלמיד לחוות חוויות ההולכות ונצברות של הארגון האחר של עצמו.
כשהתלמיד הולך ומתקדם בלימוד הטכניקה והוא ער לנלמד, הוא נעשה מודע בהדרגה לשינויים החלים בו ומגלה בעצמו את תגליותיו. תגליות אלו הן למעשה המחוללות את השינוי העצמי. כי אין המורה יכול למצוא לתלמיד את השינוי המתבקש לשיפור. התלמיד עצמו ימצא אותו לעצמו.
כל אדם עושה את דרכו שלו ב'מו-עצמו'.
בשלבים הבאים, כאשר נראה לי שקיימת מוכנות לכך, אני עובדת עם האדם – נגן או זמר, תוך כדי ביצוע נגינה או שירה. זה מאפשר גם לו וגם לי, לשמוע ולראות את התוצאות הבאות לידי ביטוי מיידי תוך כדי הפעולה – נגינה ושירה. אז גם באים לידי ביטוי בולט, לשומע ולרואה, הביצוע שיש מאחוריו החלטת כיוון. כי הנגן המבצע יארגן את עצמו בהתחברו אל כלי הנגינה שלו, כך הם מנגנים כאחד. בדיוק כשם שהמורה מארגן את עצמו בהניחו את ידיו על תלמידו. כך הנגן מממש את נגינתו כפי שהוא רואה אותה. אני, כמורה הנוכחת, נמצאת שם כדי לשמוע ולראות בשבילו את הבלתי נגלה לו, ובעזרת הכוונה במגע יד ובמילה – להאיר לו את המשך הדרך.
כולנו – העוסקים בטכניקת-אלכסנדר – מתכוונים ומכוונים אל ה'יחס הבסיסי' ובכל זאת כל אחד הוא-הוא בצלמו ובדמותו, ואין שני לו. בדרכו שלו יגלה את תגליותיו, יבחין הבחנותיו, וישגה את שגיאותיו. ישתמש בעצמו ובמוחו יחליט החלטותיו ויאפשר לעצמו את מתן הכיוונים.
כמורה אני שם כדי לכוון ולהאיר את הדרך הזו.
טכניקת אלכסנדר היא דרך, הולכים אותה סולו, רגלי, וממשיכים ללכת.